ככה, ביום אחד של ירח אפל, נסענו לנצרת לראות שלג. וראינו שלג,
ואלוהים, כמה שהתלהבת ושמחת. ואז דיברנו. ודיברנו. ודיברנו.
ובכיתי, והצחקת. וכשנסענו הביתה, בדרך, אני חושב ששם זה התחיל.
ואכלנו במסעדות, ויצאנו למועדונים, ואז בשיחה סתמית של אמצע
הלילה על חוף הים נישקת אותי. ומשם התגלגלנו לחודש וחצי של
שיחות, ובדיחות, וכאבים ובכי, ועוד שיחות בים, ועבודה, וצבא,
וכסף, והורים, והכל.

ככה, ביום אחד של שמש בהירה, נסעת לעבוד רחוק. ומשם הכל התפרק.
וכאב לי כל-כך, ואהבתי כל-כך, ועדיין אוהב. כנראה שלתמיד.

ואת המכתב הזה אני יודע שלא אזכה לשלוח. לפחות זכיתי לכתוב.