את יושבת שם בצד, אימא בוכייה.
אימא שמבכה על בנה, שלעולם לא יחזור.
יושבת שקועה בתוך הספה השחורה, נראית הרוסה וחסרת כל.
נראית כה שברירית וכאובה.
אינני רגילה לראות אותך ככה.
אינני רגילה לראותך כה חיוורת ועצובה, בוכה ולא עליזה, שקטה
ורגועה.
אפילו תלתלייך האדומים נראים עצובים, כאילו גם הם משתתפים
באבל.
אובדן של בן, דבר כה נורא.
לגדל פרח במשך 18 שנים, להשקות ולטפח, ולעמוד חסרי אונים מול
ה' שקוטף אותו.
כשהוא סוף סוף היה צריך לצאת לעולם האמיתי שמחכה לו, ה' החליט
שהוא רוצה אותו איתו שם למעלה.
ואין זה משנה שיש לו פה למטה אם ואב אוהבים.
ואין זה משנה שיש לו פה למטה 3 אחים דואגים.
ואין זה משנה שיש לו פה למטה חברה שבורת לב.
עכשיו הוא שם למעלה, משגיח על כולכם מצרות, רואה איך כולם
עצובים בגללו ומזיל דמעה ועוד דמעה.
את הנעשה, אין להשיב.
ואין כאב עצום, מכאב של אם.
אז אני מתקרבת, ונותנת נשיקה, ומחבקת חיבוק חם ואוהב, ומלטפת
את תלתלייך האדומים ומשתתפת בכל ליבי בצערך.
וכל מה שנותר לקוות הוא שטוב לו שם למעלה.
ערן כוכבי, יהי זכרו ברוך |