אני זוכר את אבי בשעה שהיה אוחז בגיטרה הישנה שלו, אצבעותיו
העבות מלטפות אותה, לרגע מחבקות אותה והוא נעלם בתוך תוכה שוכח
מהסובב אותו, שוכח מאיתנו עשרת ילדיו שהיו מתרפקים עליו בכל עת
מלבד בזמן שהיה אוחז בה, זו הגיטרה.
הבית הצוהל שלנו שלא נח לרגע בין שעשו בו רעש אני ואחי או
אחיותיי ובין שאימא הייתה עסוקה בלמצוא את הבית מחדש בכל פעם
שהיינו הופכים אותו לשדה קרב. הבית הזה היה מפסיק כל פעילות
בשעה שאבי עליו השלום היה אוחז בגיטרה, אצבעותיו היו מתחילות
להנפיק לנו צלילים שהיו גורמים לנו להזיל את כל דמעותינו. אבי
שאהב כל אחד מאיתנו בדרכו הוא, שכמעט ומאין לדבר היה מושך
אותנו אליו, עוצר את המשחקים שהיינו משחקים בהם וגורם בצליל
מיתר אחד לבית להחריש, אז היה מתחיל להנפיק את הצלילים
האהובים. בעוד שבמרבית הבתים אשר כבר היה להם כלי נגינה זה או
אחר היו מצטרפים אליהם קולות שירה, הרי שבביתנו אף לאחיותיי
שקולן זמיר היה ומאז יצאו אל העולם הרחב להוכיח כך, אף הן לא
העזו להפריע לנגינת הגיטרה של אבי.
אבי כמו שאמרתי שתקן היה, לא הירבה לדבר, נראה היה כי מעולם לא
היה צריך לומר דבר שאין בו עולם ומלאו, אמר לי פעם בשעה שחשב
כי בגרתי, כי לעיתים די ברמיזה כדי לקבל את שרוצים, ואנו כל
העשרה מעולם לא העזנו שלא להתייחס לרמיזותיו, חלילה לא היה
מעניש אותנו אף את השובבים שבינינו, מספיק היה שהיה מביט בנו
בעיניו החומות הגדולות במבט של עצבות, מבט אחד של אכזבה ודמעות
היו יוצאות מעיננו בשעה שהיינו הולכים ומבקשים ממנו מחילה,
ואבי היה סולח לנו במהרה, היה סולח ושולח אותנו לדרכינו להמשיך
בכל אשר על ליבנו.
אני זכור שאבי מעולם לא אמר גיטרה כמו כל שכל אחד אומר, היות
והגיטרה הייתה לו משהו שהוא מעבר לכל אחד היה מדגיש כל חלק
במילה עד שנישמע כאילו שלוש מילים ישנן ולא מילה אחת, היה אומר
גי ט רה. ולכל תו נותן הטעמה משלו. וזה האח מאיתנו אשר זכה
בכבוד הגדול ביותר היה ניגש לארון הסגור, ומוציא משם בזהירות
את אותה הגיטרה, מושיט אותה לאבי בהדרת כבוד ומתרחק ממנו בשקט
על מנת שחלילה לא יפריע את מנוחתה, אבי שלפני שניגן תמיד היה
מלטף אותה בטקס ארוך, לאחר מכן עוסק דקות ארוכות בכיוון מיתריה
ולבסוף רק כאשר היה מוכן היה מתחיל להוציא ממנה צלילים.
והבית היה נעצר, ואמי הייתה מתיישבת לידו או נשענת על אחד
הקירות, אנו הילדים היינו מתיישבים על הריצפה ומקשיבים, הזמן
היה חולף מבלי שהרגשנו בו, לרגע היינו כולנו בוכים רגע לאחר
מכן בשעה שהגביר את הקצב כולנו צוחקים, היינו מרגישים את
העוצמה של אותה הגיטרה חודרת לגופנו הצנום ואז הוא היה מפסיק,
תמיד ביקשנו ממנו להמשיך והוא תמיד סירב, היה במילותיו המעטות
אומר שעכשיו הגיע זמנה של הגי ט רה לנוח, ועלינו לתת לה את
מנוחתה, הוא היה מסמן לאחד מאיתנו לבוא לקחת ממנו את הגיטרה
ואז נאנח אנחת רווחה ברגע בו הייתה עוזבת את ידיו וחיוך של
סיפוק היה מופיע על פרצופו.
אבי היה מנגן לנו לפני כניסת השבת ובצאתה, לעיתים נדירות היה
מנגן שלא אז כיוון שמידי יום עבד באחד המפעלים משעות הבוקר
המוקדמות ועד שעות הערב המאוחרות, מעולם לא התלונן על עיסוקו
וניראה היה כי אורח חייו היה אהוב עליו, אנו היינו במשך השבוע
סופרים את הימים, מצפים לרגע שבו הוא יחזור עם הסלים הביתה
ביום השישי, יניח אותם במטבח הקטן שלנו, ייגש לאימנו וינשק
אותה ברוך על מיצחה, אז ילך לכיוון הספה ויתחיל את הטקס. אני
לא זוכר שבועות רבים בהם משהו מאיתנו לא היה בבית בזמן שהתחיל
טקס הגיטרה.
אני לא בטוח מתי בדיוק זה היה, אולם התמונה של שקרה אז לא תשכח
ממוחי כנראה לעולם, אני זוכר את זה כי כמו בכל יום שישי המתנו
לאבי, והוא כמו בכל פעם הגיע סוחב את הסלים, מניח אותם במטבח
ונושק לאימי. לאחר מכאן ניגש לספה מתכוון להתחיל את הטקס הקבוע
בזמן שדפיקות נשמעו בדלת, אנו שכולנו היינו מוכנים לטקס נבהלנו
ואבי התרומם מהספה משאיר אותנו יושבים והלך לכיוון פתח הבית.
דקות מאטות חלפו בין שהלך לבין זה ששני גברים גדולים נכנסו
לסלון בתינו, הם הביטו בסלון והחלו סורקים אותו מבט אחר מבט,
אבי עמד מאחוריהם רועד מעט. אנו הילדים לא הבנו את המתרחש עד
שאחד מהם הגיע לארון של הגיטרה והחל פותח אותו, יהונתן אחי
הבכור זינק לכיוונו וחסם את דלת הארון בגופו, איני יודע עד
היום איך ניחש את שיקרה אולם האיש הזיז אותו בעדינות כאילו היה
בובה ופתח את הדלת, הגיטרה הייתה שם כמו בכל שבוע בזמן שהאיש
הרים אותה ובחן אותה, הוא הגיש אותה לחברו שבא איתו ונתן גם לו
לבחון את הגיטרה של אבא.
אבא לא זז, לחלקינו ניראה היה כאילו הזמן עצמו עצר מלכת בשעה
שזרים אחזו בגיטרה של אבא, הם הביטו על אבא לאחר שסיימו לבחון
את הגיטרה סימנו לו משהו עליה עם הידיים והחלו מתקדמים כדי
לצאת מהדירה, אני זוכר ששמעתי את אימי בוכה אז ולא הבנתי מדוע,
אבי הביט בהן כלא מאמין אולם פינה להם את הדרך בשעה שיצאו
מהבית ובידם אוצרו של אבי.
כמו כל ילד לא הבנתי אז את חשיבות המקרה וציפיתי שהדברים ישובו
למסלולם, לא יכולתי לנחש כבן הזקונים כי אבי חייב כסף בשל
גידול כל כך הרבה ילדים וכי גם עבודתו אינה מספיקה כדי להאכיל
10 ילדים את אימי ואותו, חלק מאיתנו בכו באותו הרגע בגלל
העלמות הגיטרה עם הזרים, וחלקנו בכה בגלל שהראשונים בכו, אימי
בכתה איתנו ורק אבי לא הזיל דמעה, עיניו הביטו בארון והוא כלא
מאמין בחן אותו שוב ושוב מנסה למצוא את הגיטרה.
במשך מספר שבועות לאחר מכן עוד חיכינו הילדים כולם בסלון לאבי
החוזר מהשוק, המועקה הייתה גדולה כאשר היה מתיישב בכורסה ולא
מסמן לאיש מאיתנו לגשת לארון. אני זוכר איך באחד הימים הארון
עצמו נעלם כאילו שכמו שנעלמה הגיטרה כך מקום אחסונה חייב להעלם
גם הוא.
לאחר מכן כמו כל הילדים זיכרון ימי השישי החל להעלם לנו ואנו
התחלנו למצוא לעצמנו סיבות להיות מחוץ לבית בשעות הצהרים של
יום שישי.
אני עוד זוכר את אחד מימי השישי שלפני שהזיכרונות פגו, כאשר
אחי הבכור יהונתן הגיע בריצה חסר נשימה לתוך הבית, אנחנו כבר
ישבנו על הריצפה ממתינים לא בטוחים למה, אבי ישב על הכורסה
בוהה בארון הריק מצפה לשמוע לחוש את אותה גיטרה, ויהונתן
שניכנס מאחוריו חבילה ניגש אליו במהירות והושיט לו את החבילה.
אבי המופתע לקח מידיו את החבילה והחל פותח אותה, אנו כמו אבינו
נדהמנו לראות גיטרה חדשה מונחת עטופה בנייר עיתון ישן. אבי
הביט ביהונתן שהביט בו בחזרה, הוא החל מסיר מאותה הגיטרה את
העיתון הישן והתחיל לחוש את אותם מיתרים ואז בהחלטה שלא הבנתי
אותה שוב הרים ראשו לכיוון אחי הבכור, אחי שרק קודם הביט בו
בחזרה לא היה מסוגל להביט בעיניו העצובות של אבי.
עד היום איני יודע איך אבי ידע אז כי אותה הגיטרה החדשה לא
הגיע לאחי בידים כשרות, אבי החזיר לו אותה ובעיניו שתי דמעות,
שתיים אשר הבריחו את אחי מהחדר ובידו החבילה ומעט מהעיתונים
שהיו עוד עוטפים אותה. לא הבנתי אז עד כמה מייסר היה המבט של
אבי והאכזבה שנבעה ממנו, עד כמה שתי הדמעות שלא יצאו, נזלו,
אפילו כאשר הגיטרה שלו נלקחה ממנו היה קשות.
אחי יהונתן לא חזר מאז לבתינו, אימי אמרה לי כי הוא שבר את
ליבו של אבי וכי אבי שבר את ליבו שלו ועל כן הם לא יכולים
לראות אחד את השני, אני שעוד הייתי אז ילד לא ממש הצלחתי להבין
זאת אולם עד היום התמונה של אבי ועיניו הדומעות המביטות באחי
מאוכזבות צרובה בראשי.
אני גדלתי מאז והפכתי מילד לנער ואז לעלם בוגר, אבי הופתע מכך
שביקשתי ממנו ללמוד את סוד הגיטרה ועל אף שהחמאתי לו כאשר
ביקשתי ממנו כי הוא שילמד אותי סירב, לא הסכים לגעת אף לו
בגיטרה מכל סוג שהוא, אמר לי כי נאמנותו הינה אך ורק לגי ט
רה שהייתה לו ואין אחרת שתוכל לתת את שההיא נתנה לו.
השנים המשיכו ואבי ללא הגיטרה הפך להיות כצל של עצמו, ידיו
העבות רזו ועל אף מטעמיה של אימי סירב לאכול והיה מכניס לאחר
מאמצים שלנו כזית לפיו, חדוות חייו שהייתה כה רבה נעלמה לה,
ועיניו החכמות החומות הגדולות, שרמזו בעבר כבו.
בשבוע האחרון קראו לי מסיבוב הופעות, רצתי כל עוד רוחי בי לבית
החולים שם ראיתי את שאר אחי ואחיותיי ליד מיטתו של אבי, עיניו
העצובות היו כמעט וסגורות ואימי שלא משה ממיתתו הייתה מלטפת את
ידיו, אבי שכמעט ולא דיברבשנים האחרונות הרגיש כי מדובר בסופו
וכל שביקש היה מלבד חברתינו גם את חברתו של אחי הבכור יהונתן
אשר שנים לא ראה אותו. אחי ואחיותיי לא ידעו כי אני הייתי
היחיד שאיתו יהונתן שמר על קשר, הם לא הבינו את שקרה כאשר
פרצתי בריצה מבית החולים בו שכב אבי.
שלושה ימים חיפשתי אחריו וכאשר מצאתי את אחי יהונתן וסיפרתי לו
על מצבו של אבינו הביט בי במבט ועיניו הלם, לרגע חשבתי כי ליבו
יפסיק לדפוק אולם אז התעשת, ניגש לחדר אחורי בדירתו הקטנה, לקח
חבילה סגורה ואותי והלכנו לבית החולים, אני מודה שסקרנותי בערה
בי בזמן שהוא הלך עם החבילה והיא צמודה לליבו.
כאשר נכנסנו לחדרו של אבי ניגש יהונתן ודמעות בעיניו ואחז
בכפות ידיו של אבי, אז נישבר והחל ממרר בבכי על אותן שנים
שעברו בלי שראו אחד את השני, אבי שעיניו היו כמעט וסגורות פתח
אותן וכאשר ראה כי אחי יהונתן הוא שמחזיק בו, חיוך גדול עלה על
פניו, הוא ליטף את ידיו של אחי בזמן שאנו אחי ואני שישבו על
הריצפה וחלקנו על כיסאות התרוממו ודמעות בעינינו גם כן.
הוא החל לוחש משהו ואחי יהונתן נמצד אליו, אז אבי הדף אותו מעט
והשמיע בקול צח שכבר שנים לא שמענו ממנו את המילה גי ט רה,
אנו שדמעות כבר היו בעינינו הופתענו בשעה שיהונתן עזב את ידיו
של אבי, והרים את החבילה שהביא איתו. אבי לראשונה מזה שנים
הביט כמעט ברעב על החבילה ועל אחי, כאשר יהונתן פתח את החבילה
נדהמנו כולנו כאשר ראינו כי אותה הגיטרה הישנה של אבי, זו
ששנים לא ראינו נמצאת שם.
אבי בחיוך יקרות הביט ביהונתן וסימן על הגיטרה בידיו, יהונתן
בחרדת קדושים הוציא את הגיטרה מתוך הקופסה והגיש אותה לאבי, מי
מאיתנו שעד רגע זה לא בכה החל בוכה וקולות יניקה ונזלת נשמעו
בכל החדר מכל עשרת האחים.
אבי שאחז בגיטרה החל מלטף אותה כמו בכל אחד מימי השישי בזמן
שהוא שכוב על המיטה, אז החל מכוון מיתר אחר מיתר, נוגע בהם
ברוך, מתרגש לראות ידידה ישנה, אני ויהונתן עזרנו לו להתרומם
מעט על מנת שיוכל לשבת כאשר הגיטרה בידו, ואז הוא החל מנגן.
אומרים שלא שוכחים לנסוע על אופנים או לשחות ואני אומר שיש
דברים חשובים יותר שלא שוכחים, אבי החל מנגן תו אחר תו, ואנו
כל ילדיו הבוכים לידו עברנו למצב דממה, ידו של אחי יהונתן תמכה
בו מאחור ואבי כמו בכל ימי השישי נעלם בתוך המוזיקה שיצר בעזרת
המיתרים.
שעה ארוכה לאחר שתמו הצלילים לקחה עד שחזרתי לעצמי, הזיכרונות
שהכו בי למרות השנים הרבות שחלפו עשו זאת בעוצמה, אחי כולם עוד
היו בתוך אותה המיה שאבי השאיר אותם בה, כולם מלבד יהונתן
שעיניו זלגו דמעות, וידיו ליטפו את ראשו של אבי, דמעותיי
הצטרפו לשלו כאשר הבחנתי כי אבי עזב אותנו והשיב נשמתו לבורא.
