החלום המזוין הזה.
בורחת. לא להרבה זמן, אני יודעת, רק לכמה דקות של שקט, והיא
אחרי.
אני רצה במעלה רחוב, במעלה מדרגות.
אני יודעת שהיא אחרי, אני מרגישה את זה, אבל לא רואה אותה. יש
לי משהו שהיא רוצה, שהיא לא מוכנה שיהיה אצלי, היא תהרוג כדי
לקבל אותו. היא מסוכנת, והיא מטורפת, ואני לא רוצה להתעמת
איתה.
אז אני רצה, כדי לשים קצת מרחק ביני ובינה. למעלה, בקצה
המדרגות, אני עוצרת ומתיישבת.
בבת אחת היא מופיעה לידי, כאילו צמצמה את המרחק בשבריר שניה,
עומדת מעלי. מטורפת לחלוטין.
אין לי אף צל של מושג מה להגיד לה. היא נראית חזקה. היא לא
רציונלית, אי אפשר לדבר איתה בהגיון.

אני מתעוררת וברור לי שאני בדיוק כמוה.
אני מפחדת. ממש מפחדת.

שוב לא נושמת. חם, ואני מזיעה, והאוויר לוחץ עלי, כבד, לא זז.
פותחת את הפה, מכריחה את עצמי לנשום בכוח.

אני צריכה להשתין. צורך אחד טבעי שאני יכולה להתמודד איתו
עכשיו. הולכת לשירותים. מרימה את מושב הפלסטיק כדי לשבת על
החרסינה, להרגיש את הקרירות ישר על העור, אולי זה יזניק קצת
אויר לריאות שלי.

יש תמונות שתלויות בשירותים.
מעל האסלה תמונה של קבר, פסל של נערה צעירה, יושבת משוכלת
רגליים, ספר גדול נח פתוח על ברכיה.
מול האסלה תמונה של רחוב מתפתל, בשחור-לבן מגורען.
אני לא מדליקה את האור, אני עוד בחושך, על חרסינה קרה, כל
המחשבות שלי מפוזרות בכל מקום, הנערה המתה מאחורי, הרחוב מתפתל
מולי.

אני לא מצליחה לראות פרטים, רק כתמים בשחור-לבן. זה גורם לי
להרגיש אפילו יותר תלושה מהמציאות. חצי ערה, מצמצמת את העיניים
מול הכתמים האלה, אני זוכרת שפעם הכרתי אותם. מנסה בכוח להפוך
אותם לתמונה הידועה, להחזיר את העולם לסדר המוכר לי. מחפשת את
הרחוב, ולא מצליחה למצוא אותו.
זה כמו מבחן רורשאך מהגיהינום.