אני זוכרת את הבוקר של התאונה, כאילו זה היה אתמול. זיכרון
החריקה וצריבת החום הפתאומית עוד שמור בין החריצים של צמיגי
ה-made in korea שהרכיבו לי שבוע קודם, אולי כמו כאבי פאנטום
באיבר כרות, כי הצמיגים בעצם כבר אינם, וגם החריצים.

הייתי סיאט פשוטה, 86, שתי דלתות, צריכת דלק ממוצעת. מקלחת פעם
בחודש ביום שישי במכונת - השטיפה בתחנת הדלק ביציאה מראשל"צ.
אף אחד לא קשר לי נעל מתוקה לאגזוז, שום גארפילד לא נצמד ביאוש
לשמשה האחורית שלי. עם ציפוי פלסטיק - חיקוי שיש למוט ההילוכים
והריפוד המקורי שאיתו יצאתי מהמפעל, התנהלתי לי בכבישי גוש דן,
ממצמצת מידי פעם אל מפלצות השטח ומחליפה טרוניות של זקנים בתור
לקופת חולים עם מכוניות חבוטות אחרות שעוד זוכרות איך היה
באייטיז.

הזוג הצעיר שקנה אותי במקום הטיול הגדול לארצות הברית לא נטר
לי טינה, ואהב אותי למרות הגיל והצבע הדהוי. אני מצדי השתדלתי
מאד להחזיר להם אהבה. הקפדתי להניע גם בבקרים הקרים, כיווצתי
שלדה כדי להתאים גם לחניות הכי קטנות,  את חמשת הטסטים
האחרונים עברתי למרות שהייתי כבר עם גלגל אחד בחוץ, וכל פעם
שעברנו ליד מוסך ירקתי נגד עין הרע. אפשר להגיד שהחיים נטולי
הריגושים השתלטו עלי, למה כבר יכולה מכונית זקנה כמוני לצפות?
רק ליום בו, כמו הקטר הישן בשיר של אריק לביא, שאגב אהוב עלי
מאד - אשבוק ואובל אל מגרש הגרוטאות לקבורה בצד הנכון של הגדר,
ובחריקת צירים אחרונה אחזיר את נשמתי לבורא.

אם מישהו באותו הבוקר היה אומר לי שהכל עומד להשתנות, הייתי
מנפנפת בביטול באחד מהמגבים העייפים שלי ומפנה אותו לספידומטר
שלי, שיסביר לו כמה דברים על החיים ממרומי ה 170 אלף קילומטר
שלו - שם הוא נתקע לפני שלוש שנים, כמו אישה שנשארת בת ארבעים
כבר שלושה אביבים רצופים. זה היה בוקר רגיל של מרץ. החתולים
מהרחוב שישנו על מכסה המנוע שלי בלילה כבר קמו, הטל הצטבר על
הידיות של הדלתות וכשהמוסד לביטוח לאומי ממול נפתח ידעתי שעוד
מעט נח ודינה ירדו למטה, דינה תקפיץ את נח לעבודה בחנות דיסקים
בקניון הזהב ואחר כך נמשיך ללימודי תואר ראשון במדעי החברה
באוני' בר אילן.  כלומר, היא תמשיך. אני ארבוץ במגרש החנייה של
האוניב' ואעשה עיניים להונדות עם עור מתוח וניצוץ בפנסים.

הזמן עבר. אנשים יצאו מהבניין אבל הם לא היו נח או דינה. אחרי
שעה וחצי נח ירד לבד, והתקדם אלי בהליכה מהירה. נו נו, אמרתי
לעצמי, אולי דינה חולה. אבל ברגע שנח כבר הניח את היד על הידית
של הדלת של הנהג, עצרה לידי מונית והסתכלה עלי בסקרנות. דני
נכנס, התיישב ליד ההגה וסובב את המפתח בתנועות עצבניות. המנוע
התעורר, מוט ההילוכים החליק קדימה והתחלנו לנסוע. במראה
האחורית הצלחתי לראות את דינה יורדת וניגשת למונית, ואת הנהג
עוזר לה עם המזוודה הגדולה, ואז פנינו ימינה וכבר אי אפשר היה
לראות כלום.

הפניה ימינה הפתיעה אותי, פגר מתכת שכמוני, וגם הצמיגים היו
חדשים יחסית ולא הייתי רגילה אליהם במאה אחוז. אחרי שהתעשתתי
קלטתי שלא היינו בכיוון של הקניון, גם לא בכיוון של האוניב'.
הנהיגה של נח הייתה מפוזרת ואני איבדתי את הריכוז. לרגע אחד
איבדתי אותו, אבל ברגע ההוא פרפר מעל סין התעלס עם פרפרה,
התגלה הגן שאחראי על נקיפות מצפון, ונח לקח סיבוב עצבני שמאלה
ורק אז גילה את הילד. הילד שחצה את מעבר החצייה בסיבוב עם
האופניים שלו, ולא היה מודע לכל הדברים הנפלאים האלה, שקרו
באותו רגע בעולם. ואני, כמו שאתם רואים אותי גרוטאה זקנה, והוא
כולה ילד בן 8 שמחזיק כידון של BMX טיטניום כסוף, ונח מבולבל,
וחריקה צווחנית, וצריבת חום שנשמרת בין החריצים של הצמיגים
שכבר אין, וריח גומי שרוף ועיניים בנות שמונה פעורות בתדהמה,
וגלגלי עזר מתנפצים אל אספלט מחוספס, ואני מחליקה בלי שליטה
ומתנגשת ברמזור שממשיך להבהב באור כתום, נח נחבט אל המכוונים,
ההגה ננעץ בצלעות שלו והדבר האחרון שאני זוכרת הוא את
הספידומטר שלי מתעלף.


את נוח ודינה לא ראיתי מאז. אחרי ההתנגשות שפכתי לאגר ואיבדתי
את ההכרה. כשהתעוררתי הרגשתי קלה ואוורירית, כמעט שקופה,
נחלצתי מבין השברים וריחפתי כלפי מעלה, מוקסמת מהתחושה.
הסתכלתי מסביב כדי למצוא את נוח, ונשנקתי כשראיתי את עצמי,
שרועה על הכביש, את השלדה המקומטת וחסרת התקווה שלי מתבוססת
בערמת זכוכיות, מתכת ודם. עוד לפני שהספקתי לעכל מה מתרחש נדלק
מעלי אור גדול ורך, הסתכלתי לכיוון שלו וראיתי פנס רחב וחזק
מציץ מבין העננים, ומתחתיו אור ירוק מהבהב. משהו בי נמשך
למעלה. חגתי עוד דקה עצובה מעל מה שנשאר ממני ומה BMX המרוסקות
וריחפתי אל האור, כמו ענן פודרה ביום שרב.

עליתי למעלה, זה היה מדהים. עברתי דרך מכונת שטיפה ורודה
מקטיפה רכה ומלטפת, מלאכים בלונדינים עם סרבלים של עובדים
בתחנות-דלק החליפו לי שמן ומים, ואז הגעתי לאחו ענק. את פני
קיבלה פורשה אדומה (שלשמשה האחורית שלה הודבק שלט: "גם המכונית
השניה שלי היא פורשה"), והסבירה לי כמה דברים על החיים.

עכשיו אני כאן, למטה. הלידה הייתה קשה, נאלצתי לעבור תהליכים
מתישים אך מרתקים של מיחזור, שינויים מולקולריים, שיווי משקל
ותנועה במרחב, ובסופם יצאתי מהמפעל אל העולם שכבר הכרתי.
התרגשתי כשעברנו ברחוב וראיתי את ההשתקפות שלי בחלונות הראווה,
את השלדה הנוצצת שלי, את הכידון הישר כמו של המקצוענים, את
הפדלים שעוד לא התמלאו בבוץ, את גלגלי השיניים של ההילוכים.
חבל שהספידומטר שלי לא כאן בשביל לראות, הבאתי הרבה נחת למשפחת
הגלגליים.
הערצתי את עצמי עוד רגע ואז הרמתי עיניים אל צחי, הילד שלא
הפסיק ללטף אותי מהרגע שיצאנו מהחנות. צחי בן שמונה היום.
אנחנו הולכים הביתה עכשיו, ישר הביתה. אנחנו נלך ברגל את כל
שלושת הרחובות, והפעם, אנחנו שומרים מרחק מסיבובים.