היא אהבה אותו כל-כך. יותר מאת עצמה.
גם הוא אהב אותה, כל-כך. הוא לא יכל להפסיק לחשוב עליה. והיא
גם לא יכלה להפסיק לחשוב עליו, אבל היא כן דיברה עליו בלי
הפסקה.
הוא תמיד אמר לה שהוא אוהב אותה אבל היא, משום מה לא הצליחה
להביע רגשות כל-כך.
היה לה קשה לבטא את עצמה. ולא היה לה בנוח עם זה שהוא אומר לה
שהוא אוהב אותה, ודברים רומנטיים והיא לא יכולה להחזיר לו...
אז היא ביקשה ממנו שיפסיק, והוא הפסיק כי היא הייתה חשובה לו
וכל מה שביקשה הוא עשה.
היא העריכה את זה מאוד, והבינה שהוא באמת אוהב אותה.

יום אחד הם היו במסיבה, ושניהם היו נורא נורא עייפים ורצו
לחזור מוקדם.
היא באה לישון אצלו.
הם כל הזמן התעסקו אחד עם השני
פשוט הם שתקו, התחבקו, התנשקו.
היא הורידה חולצה, והוא הוריד איתה כדי שלא תרגיש לא בנוח.
הם נסחפו אחרי התשוקה של האהבה שלהם.
הם התגלגלו אחד עם השני
ראו שהם באמת אוהבים, ולא סתם מתחרמנים.
אהבה כל-כך עמוקה ויפה.
שניהם נהנו נורא, וכל הזמן אף אחד לא הוציא מילה או אמר אחד
לשני כמה הוא אוהב אותו.

הוא שאל אותה, אם היא רוצה לעשות משהו יותר רציני, משהו מיני
יותר.
אבל היא פחדה, ונרתעה, ואמרה שלא.
אחר כך חשבה לעצמה, אם היא הייתה בסדר ואם הוא לא נפגע מזה.
היא הייתה כל-כך שמחה ובמשך כל היום חייכה לעצמה.
היא הרגישה בוגרת, ואהובה. דבר שאף פעם לא הרגישה באמת, כי אף
פעם לא היה לה קשר כל-כך מיוחד.
היא נתנה לו נשיקת פרידה וחזרה לביתה.
בבית היא ישר הלכה לישון, כי היא לא ממש ישנה לילה לפני...

כשהיא קמה היא ישר פתחה את האי סי קיו ואת הפלאפון לראות אם
הוא שלח הודעה. אבל לא היה הבהוב של כלום.
היא שינתה את הבעת הפנים שלה וחזרה למיטה.
רצתה שהאדמה תבלע אותה.
היא הרגישה זולה, למרות שלא הייתה לה סיבה כי הוא היה חבר שלה
והם אהבו אחד את השני.
היא המציאה תירוצים מטופשים לעצמה כמו: "נו טוב, הוא בטח הלך
לישון או הוא עסוק, הוא בטח ידבר איתי אחר כך".
אחרי שהיא התעוררה שוב, הייתה בטוחה שהוא התקשר או משו
ושאלה את אח שלה, "מישהו התקשר אליי בזמן שישנתי?"
אח שלה אמר: "אממ... כן... נראה לי... נראה לי רוני התקשרה,
וביקשה שתחזרי אליה".
היא שוב החמיצה פנים והלכה לחדר שלה והסתגרה. שמה מוזיקה בפול
ווליום וניסתה לשכוח את המחשבות הרעות שלה, אבל היא לא
הצליחה.
היא ניסתה לקרוא ספר, אולי בתוך זה תוכל לשקוע, אבל היא לא
הצליחה להתרכז.
היא פרצה בבכי, בכי עמוק, היא שוב הרגישה לא מאושרת.
שלא אוהבים אותה. שסתם ניצלו אותה.
היא הרגישה זולה ומלוכלכת.
איך נתנה ככה שיעבדו עליה.
היא הדליקה סיגריה.
"זה כל מה שהוא רצה.להשכיב אותי.וברגע שסירבתי, הוא עזב
אותי".
במשך כל הימים האלה היא לא יכלה להפסיק לחשוב על זה
ועל איך הוא בכלל לא התעניין בה.
למרות שכל החברות שלה שהכירו אותו יותר זמן ממנה אמרו לה
"מה פתאום, הוא ממש לא כזה. הוא הכי חמוד בעולם
הוא נורא אוהב אותך, את סתם מדמיינת ודואגת, חכי ותראי שהוא
ידבר איתך, מקסימום תתקשרי אליו".
אבל הימים עברו... ועברו... והיא לא הפסיקה לבכות.
החברות שלה כבר לא הצליחו לנחם אותה.
היא הרגישה שכל העולם שלה נהרס.
הכל בגלל בנזונה אחד שניסה להשכיב אותה, אבל היא הייתה כל-כך
מאוהבת בו שאפילו לא הצליחה להבין את זה, ולקלל אותו.

אחרי כמה שבועות היא שמעה ממנו
הוא אמר לה שהוא היה צריך זמן לחשוב.
הוא גם אמר לה שעוד שבועיים הוא טס לחצי שנה לבוסטון.
היא לא יכלה להתאפק והתחילה לבכות.
היא ביקשה ממנו שיכתוב לה משם ושהיא תתגעגע אליו
למרות כל מה שהוא עשה לה.
אי אפשר לא לדבר עם בנאדם שאוהבים.
אחרי כמה שבועות היא נזכרה בו, ושוב התחילה לבכות.
הוא לא כתב לה, אבל היא התעקשה וכתבה לו, אף על פי שהוא לא כתב
לה.
היא ידעה שהוא קורא את המכתבים האלה שהיא שולחת לו. למרות שהוא
לא עונה. כי אין לו מה להגיד.גם כשהם היו ביחד, רוב הזמן הם
פשוט היו שותקים.
מתחבקים, ושותקים.
פעם אחת היא כתבה לו שהיא לא יכולה יותר.
שפשוט האנשים נראים לה כל יום יותר ויותר מגעילים ודוחים
ושהיא לא יכולה להתקרב אליהם וכמה שהיא מתגעגעת אליו וזקוקה
לו
ושהיא חושבת ללכת לעולם טוב יותר שם האנשים מריחים טוב והם
נחמדים ועוזרים.

אחרי כמה חודשים היא שמעה מחברות שלה שיש לו חברה.
היא לקחה את הידיד הכי טוב שלה ואמרה לו: "קח אותי להשתכר, אני
חייבת לשכוח ממנו - מהצרה הזאת שיושבת לי על הלב במשך כל זמן
הארוך הזה".
מאז אותו לילה,היא לא זוכרת כלום.
אפילו לא את השם שלה.
כי מאז היא לא אותו בנאדם,והכל קרה בגללו.
מאותו היום היא הלכה עם כל אחד, כי לא רצתה להתאהב ולהיפגע
שוב, כמו שהוא עשה. כמו שהוא פגע בה,כל-כך.

יום אחד שהיא הייתה בבית שלה לבד דפקו בדלת
היא פתחה את הדלת לאט לאט.
היא פחדה כי השעה הייתה מאוחרת.
היא כולה הייתה מרוחה מכל האיפור השחור בעיניים. ראו שהיא
בכתה,היא שוב נזכרה בו.
אבל היא לא האמינה, הוא עמד מולה,שוב.
על הרגע הזה שהיא כל-כך חלמה,לא האמינה שהוא הגיע.
היא ניסתה להתקרב אליו לחבק אותו או משהו כזה. אבל היא לא
הצליחה
היא קפאה במקומה.
הוא הבין שהיא הייתה בשוק והתחיל לדבר.
"אני...  אני... לא יכלתי לשמוע את זה שאת שוקלת להתאבד, ומרוב
שכתבת לי שאת זקוקה לי... הנני",
הוא חייך חיוך רחב ואוהב, ורצה לחבק אותה, אבל במקום זה הוא גם
קפא והתחיל לבכות.
היא ניסתה שלא לבכות, אבל הדמעות זלגו לה מעיניי הזכוכית שלה.
היא התחילה לרעוד, ומצמצה כי לא האמינה למראה עיניה.
הוא חזר ארצה, אבל הם לא חזרו להיות ביחד.
היא לא רצתה אותו כי היא התבגרה ולא הייתה מוכנה להיות עם
מישהו בוגדני כמוהו למרות אהבתה העצומה אליו.
הם שמרו על קשר, מדי פעם דיברו באיי סי קיו, אבל לא יותר מזה.
היא הכירה מישהו חדש, שהוא באמת אהב אותה, ולא ניסה להשכיב
אותה.
היא לא נתנה לו בהתחלה אפילו לנשק אותה.
ולאט לאט הצליחה לזרום איתו.

ומה קרה עם הבחור השני? הוא הפך לעורך דין מצליח בבוסטון.

את הסיפור הזה אני מקדישה לעצמי.
המבין יבין למה.