מאז שווילי הכיר את עצמו, הוא זכר את המילים - "זה רצון האל".
עוד כשהיה תינוק קטן, וכל העולם היה מטושטש סביבו, והוא לא
הבין כלום, הוא יכל לשמוע מעל לאוזניו הקטנות את המילים "זה
רצון האל". הן נאמרו כאשר הוא בכה והפריע להוריו לישון. הן
נאמרו כאשר אחיו הקטנים גררו אותו על הרצפה המחוספסת וראשו
נחבט בה, ואפילו נאמרו כאשר פגע הברק בבית הקטן, והם נאלצו
לעבור למקום אחר.
המילים הללו ליוו אותו כל הזמן.
הוא גדל וחייך לעולם, והעולם חייך אליו בחזרה. הוא זכר תמיד
תמיד שהכל נעשה ברצון האל. והכל היה מושלם ונפלא.
העניינים החלו להסתבך כאשר הגיעה שעתו של ווילי להינשא. מכיוון
שהיה חסר ניסיון לחלוטין בעניינים כאלו, הוא עצר את האישה
הראשונה שנקרתה לפניו ברחוב ושאל אותה אם היא רוצה להינשא לו.
ומכיוון שהיא ענתה בחיוב -  עוד באותו יום נקבעה החתונה.
ווילי חזר הביתה מרוצה מאד. הוא התיישב ליד השולחן ותכנן לאכול
את ארוחת הערב, כשלפתע נפתחה הדלת ואחד האחיינים נכנס במרוצה,
הוא היה אדום ומשולהב. "תגיד ווילי" הוא התנשף בין מילה למילה.
"זה נכון שהתארסת עם לילי?" ווילי הנהן בראשו - "אני חושב שזה
השם שלה" הוא אמר.
הילד הניד בראשו באימה - "אוי לא ווילי!!! קיוויתי שזה לא
נכון!!! זאת האחת שמקבצת נדבות כל היום?" ווילי הניד בראשו -
"לא יודע", הוא אמר והסתכל על הילד המשולהב. "היא לובשת שמלה
צהובה?" שאל הילד. "כן", אמר ווילי בשמחה, "זאת היא, אתה מכיר
אותה?" פניו של הילד נפלו - "ווילי, אתה לא יכול להתחתן
איתה!!" הוא אמר, "היא משוגעת, היא עיוורת בעין אחת והיא אוספת
בגדים ישנים מאנשים. כל הילדים בשכונה מכירים אותה, הם רצים
אחריה וקוראים לה - 'הזקנה הקבצנית' ".
ווילי עצם את עיניו לרגע ואז פתח אותן שוב וחייך בהשלמה "זה
רצון האל" הוא אמר בנחישות. הילד הביט בו ופתח את פיו בתדהמה,
ואז רץ החוצה, לספר לשאר הילדים על החדשות.
ווילי המשיך לשבת ליד השולחן. הוא התחיל לאכול את החביתה שהכין
עוד לפני שיצא. הדלת נפתחה בשנית. הפעם היה זה אחיו הבכור,
תום. "הי ווילי", הוא אמר - "שמעתי שמועות, זה נכון?" ווילי
הנהן במבוכה. האח הסתכל עליו ברצינות, "שמע ווילי", הוא אמר
לו, "אני לא יודע מה גרם לך להחליט את מה שהחלטת, אבל אני רק
רוצה שתדע שלילי ידועה בתור אישה חולנית ומעורערת בנפשה.
השמועות אומרות שהמחלה שלה תורשתית, כך שגם אם לא איכפת לך
עליה, אני מקווה שתרחם על הילדים!!" ווילי הניד בראשו, "תודה
תום", הוא אמר, "זה ממש יפה מצדך, אבל זה רצון האל". הוא היה
נראה שליו ורגוע. תום משך בכתפיו, "טוב ווילי, שיהיה במזל".
הוא אמר בקול שנשמע אדיש, ויצא מהבית.
בחודשים הבאים, ווילי שמע עוד ועוד דברים, הוא שמע שלילי
מתעללת בחתולים, שהיא יוצאת החוצה בלילות ומקללת, ושהיא מגרשת
את ילדים שרודפים אחריה, במקל.
אבל הוא אמר לעצמו כל הזמן - "זה רצון האל". ונשאר רגוע.

החתונה הייתה שמחה מאד. לילי הייתה נראית מכוערת נורא, בשמלה
צהובה מחוררת, אבל כל האנשים רקדו ושמחו והכל היה נראה נפלא.
ווילי קיווה שהחתונה תמשך לנצח. הוא לא יכל שלא לפחד ממה שיקרה
כשהם ילכו הביתה יחד, אבל הוא הרגיע את עצמו כל הזמן - "זה
רצון האל".
החתונה נגמרה, הם נסעו יחד בכרכרה והגיעו לבית הקטן שווילי
קנה. הם נכנסו. ווילי חייך אל לילי בתקווה, אבל היא רק הביטה
בו ברשעות - "אתה עכשיו כמו עבד שלי", היא אמרה לו, "אתה תעשה
את כל מה שאני אומר לך", ווילי הביט בה המום "ועכשיו, לך
לישון!!!" היא צוותה בתקיפות. אז ווילי הלך לאיזו פינה. התכווץ
שם ונרדם.
הימים עברו, לילי ילדה ילד יפהפה, ולרגע היה נראה שהכל יהיה
בסדר. אבל כשהיא התאוששה, היא המשיכה לצעוק עליו והחיים חזרו
למסלולם.
יום אחד ווילי ראה שלילי שוכבת במיטה מדי הרבה זמן, היא הייתה
נראית חולה מאד. הוא התקרב אליה בחשש. היא הסתכלה עליו -
"ווילי", היא אמרה, "אני מצטערת על הכל", שיעול כבד תקף אותה,
"אבל לא סיפרתי לך ש..", היא נעצרה לרגע ונשמה בכבדות "יש לי
מחלה קשה, אני ממש חולה אני יודעת," היא נשמה שוב, "אני מתה
היום" היא אמרה. ווילי התחיל לבכות, לילי חייכה חיוך קטן -
"אני שמחה לראות שמשהו מצטער על מותי" היא אמרה ושיעול כבד תקף
אותה.  "אני מתחילה להצטער שלא נתתי לך את האוצר שהיה לי,
ושבמקום זה זרקתי אותו לים" היא צחקה חלושות - "אבל לא נורא,
אתה תסתדר."
כל הלילה ווילי בכה ואמר לעצמו שוב ושוב שזה רצון האל. ובבוקר,
לילי הייתה מתה.
ווילי חשב לעצמו שאולי עכשיו החיים יהיו יותר קלים, אבל לא עבר
זמן, והתינוק הקטן חלה. ווילי אמר לעצמו שזה רצון האל, ולכן לא
הביא אותו לרופא. הוא רק הסתכל עליו כל הזמן, וראה איך הוא
נהיה אדום יותר יותר עד שאחרי כמה ימים הוא נפח את נשמתו
בזרועות אביו, המנסה שלא לבכות, וממלמל לעצמו בנחישות - "זה
רצון האל".

ווילי החליט שהוא חייב להתחיל חיים חדשים, הוא מכר את כל
רהיטיו ואת ביתו הקטן וקיבל בתמורה צרור קטן של מטבעות זהב.
הוא החזיק את הצרור בשמחה, זה היה הסכום הגדול ביותר, בו החזיק
מימיו.
הוא החליט לנסוע לעיר אחרת ושם להתחיל לעבוד.  הוא עמד בתחנת
רכבת, מהסס באיזה רכבת לבחור,  פתאום ניגש אליו אדם אחד.
"היי", הוא אמר לו, "צריך עזרה?" ווילי הסתובב אליו בחיוך,
"כן", הוא אמר, "תודה, אני באמת מבולבל". הוא לא שם לב לעיניים
החמדניות שנעץ האיש בצרור הכסף שבידיו.
האיש שכנע אותו ללכת לישון בבית מלון ולנוח, ומחר לנסוע עם
הרכבת הראשונה. ווילי שמח והלך איתו.
במלון, ניגש אליו אחד מהחדרנים ולחש לו - "אל תתעסק עם האיש
הזה, הוא גנב ונוכל!!" ווילי חייך אליו "זה רצון האל". הוא אמר
בפשטות.
בבוקר, כשהוא קם, האיש לא היה שם, וכן גם צרור המטבעות. ווילי
נשך את שפתיו - "זה רצון האל" הוא אמר, ובלב שלו היה כאב
גדול.
הוא התחיל להסתובב ולקבץ נדבות. אנשים היו תוקעים בו מבטים
עוינים ומסתכלים עליו בזלזול. ילדים היו רודפים אחריו וזורקים
עליו אבנים. והוא המשיך והסתובב. המשיך ואסף כסף.
לפעמים בלילה, כשהיה לו קר בלב, הוא היה אומר לעצמו בתוקף "זה
רצון האל" ואז נהיה לו קצת חם.
לילה אחד. כשהיה חושך שחור וקר במיוחד. ווילי ישן באחד מהגנים
הציבוריים ונחר בקול. פתאום הוא שמע קולות של נביחה והתעורר
בבהלה. כלב גדול התקרב לעברו. ווילי שפשף את עיניו ואז ראה את
הכלב. הוא היה ע-נ-ק!! הוא פלט צווחה של פחד והתחיל לרוץ. הכלב
רץ אחריו. הוא רץ ורץ והרחובות היו ריקים ושחורים והגשם ירד
והוא רץ.
הכלב כבר מזמן הפסיק לרוץ, אבל ווילי רץ ורץ. הוא הרגיש את
הגשם נופל עליו, הוא שמע איך הרוח לועגת לו. הוא רץ והגיע
לגשר.
הוא נעצר והביט במים בשקיקה.  
הוא ניער את ראשו, "זה רצון האל", הוא אמר לעצמו בתקיפות. "זה
רצון האל!!!" הוא צעק. בחור צעיר עבר שם והסתכל עליו בהתנשאות
- "אז מה?" הוא אמר לווילי "בגלל שזה רצון האל, אתה לא יכול
להחליט כלום בעצמך??" ווילי הביט בבחור בתדהמה- "אתה יודע מה?"
הוא אמר לו, "אתה צודק".
וקפץ לתוך המים הקרים.