[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הני מורג
/
אהבתנו עצרה מלכת

שאון המכוניות זמזם באוזני כנחיל דבורים.
כך גם ראיתי אותם מבעד לצמרות העצים העליונות שעמדו מתנועתם,
תחת מעמסת החום הכבד וגלי תנודות החום, העולים כהזיה אפופת
מיסתורין, אל שמי התכלת הצורבים.
נשענתי על קצה המעקה בגובה של שמונה קומות לא כולל העמודים
שבבית במגורי.
למטה, שם ברחוב, התנועה הייתה בעיצומה. ילדים חזרו מבית הספר
סוחבים על גבם את הילקוט כמסע של עונש לפני הגרדום, מכוניות
צופרות בחוסר נחת משווע, נשים וגברים ממהרים הולכים הלוך ושוב
מדרכם זו או האחרת.
מנסים לנוס על נפשם מהחום הכבד, מתעלמים כולם מערוגות פרחים
יבשות שעלי הכותרת מקווצים היו כמו נתכבסו ונסחטו עד לקימוטם
הוודאי.
תחת הצל בצהריי היום ראיתי הלך, אדון ומקל בידו והוא מטייל,
ולפניו חלפו שלושה נערים שהיו מצחקים בקולות רועמים.
והוא ההלך, החל נואם ומנופף במקלו כמו היה הוא שרביט אל מול
הנערים שחלפו על פניו, ממהרים להימלט בדרכם אל החוף.
הבטתי רחוק ומשם התקרבו הציפורים, להק שירד ונח על העצים
לפניי. כמה יפות היו נוצותיהם, והם ממקמות עצמן על הענפים
המצלים, מנפנפות בכנפיים, חובטות ומנערות אותן כשטיח מאובק
הדרכים.
החילותי מנערת את כנפי שלי זרועות ארוכות למעלה למטה מקפצת
ומדלגת.
עכשיו אני ציפור, אני עפה רחוק אל ארצות קרות, שם אין אבק וחום
ואין אבנים ואין קירות, רק שמים, מים וכוכבים.
בערב התיישבנו אל השולחן שהוצאתי למרפסת, עליו הייתה מונחת מפה
עם פרחים אדומים גדולים (ולא מכובסים) פיזרתי נרות ריחניים,
לחם בית בקימל ובצל, שקניתי טרי אצל "טובה האופה", פרוסות של
אבטיח אדום עסיסי, גבינה בולגרית וקנקן גדול של לימונענה קרה.

הרוח החלה מנשבת לאט והטיבה עם שיערי הלח, אתה שאלת שאלה, מבטי
המזוגג היה משולח בערגה אל הגלים שנשברו אל החוף מקציפים בלבן,
ועניתי, "כמובן שאני רוצה".
ספק היה בליבי שהקשבת, האם באמת ציפית לתשובה?
היית עסוק בלנשק לי את הצוואר אולי חשבת שעם המבט המזוגג
בעיני, שאם אני שיכורה מאיוושת הגלים, אני לא אסרב.
ואולי לא טעית.
"מיד עכשיו, ובלי היסוס", אמרתי ומשכתי בידך מהדקת אותה אל
ישבני.
מגע השפתיים על העור החשוף של צווארי נשיקות קלילות יורדות
בקלילות אל השקע שבין שדי.
"רגע", אמרתי והדפתי אותך
"לאן את הולכת?" שאלת וקולך היה צרוד
"רגע", עניתי וליטפתי את עצמי ספק מגרה את עצמי ספק אותך בדרכי
לתוך הבית.
"עכשיו את הולכת", ציחקקת.
"רגע" עניתי לא הרגשתי צורך להוסיף.
חזרתי בידי הייתה שמיכת משובצת בכחול, אדום וירוק. פרשתי אותה
ובעודי מתכופפת נחשף שד מתוך השימלה הלבנה הדקיקה שהייתה מונחת
ברישול על גופי.
היד שלך מיהרה לאחוז בשלל, ראשינו התמזגו עד שלא זהינו מי שייך
למי, הנרות רצדו בתזזית ספק מהרוח ספק מתנועת גופנו, כפתורי
שימלתי נעתקו ממקומם בזה אחר זה באצבעות מיומנות ונשיקות חמות
וקלילות ירדו על עורי בדיוק על קו התפר.
רגע אחד עברנו לנשימות קצובות נינוחות, רגע אחר היינו מתנשפים
כמי שאחזה בנו, נשימתו של רץ מרתון.
שפתינו להטו, גופינו היו בתנועה פתלתלה עגולה ואקזוטית
כאינדיאנים החגים סביב למדורה, במחול של אקסטזה.
נגענו זו בזה, מחזקים ומרפים, שועטים ונחים, מכוונים זה את זו
בשיפולי הבטן אל סימטאות צרות, מלאות אימה של ריגושים
ועינוגין.
בכוח ובתנופה משכתי ברגליי את ירכיך, מובילה את האביר האוחז
בחרב הניצבת, החזקה.
לכבוש את  התעלה הצרה, לכבוש אותה שוב ושוב ושוב.
האם שמענו קולות?
האם היינו מרעישים כל-כך? אך לא, מרעישים כן.
וכמה זוגות עיניים, ניסו לנעוץ מבט אך לשווא. ואצלם הדמיון עלה
על המציאות. וחומות של בית גבוה מונעות זאת מהם.
"תרדו למטה אל החוף", צעקו כמה מאוננים.
"תרדו שנוכל להתרשם", הוסיפו כמה מאוננות.
"חם, חם שם", צחקו אחרים.
"זה לא הצגה חינם", צעקנו חזרה.
"בואו כבר, בואו", צחקו.
"אין לנו אומץ לחשיפה", צחקנו גם אנו, "המצגת פה לא ממש
מושלמת".
"חם פה, חם", הוסיפו הקולות ונדמו באחת.
יצאנו למסע, ונתפסנו, טוב אולי רק הקולות נתפסו.
נשכבנו לאחר המעשה, על השמיכה המפותלת נופלים אל תוך הרצון.
החום שרר בכל וגופנו להט, מעיק ומזיע וכלום. ההנאה עדיין דגדגה
את עורנו כאלף נמלים קטנות, מתמכרים לעייפות שאחזה בנימי
נשמתנו.
שכבת על הצד וראשך נשען על זרועך המקופלת, עינייך מצועפות ועוד
רגע אתה נירדם.
אבל חייכת.
"טוב?" שאלת.
"טוב." עניתי.
אני לא מרבה בדיבורים, אחרי אורגזמה טובה, אין לי כוח.
אין לי סבלנות.
עכשיו, אני מתענגת.
התאזרת בסבלנות, ראיתי אותך, איך שאתה רוצה שוב להשתולל,
להתפתל, לחדור אל התעלה, לכבוש אותה, ולנוע במקצב אחיד,
כשזרועותיך אוחזות, נשענות, מלטפות, ספק ברוך, ספק בגסות.
ושפתיך מוצצות ומנשקות.
ככה אתה שוקע שם למטה, עסוק כל-כך בעצמך וממשיך עוד ועוד
ועוד.
ואז תתמתח ותלחץ מעונג ספק כאב, ככה יעיד מבט פניך המיוסר.
אבל שכבת על צידך הבטת בי ועיניך מזוגגות מאהבה שמיצתה את עצמה
ואתה אסוף עכשיו ומסופק.
עפעפיך רפויות  ומבטך גם, זרועותיך רפויות ובטנך גם, שיפולי
ירכיך, רגליך, כפות רגליך רפויות ואברך גם.
הלילה היה עסוק, הוא ספר כוכבים, הירח הביט עלינו גבוה מלמעלה,
משאית שעברה למטה צפרה, רוח קלילה הרעידה את המפה הפרחונית וגם
בערוותי הרגשתיה.
רעש רקע של טלוויזיות רחוקות, נגן מרחוק ומקרוב ואתה התכרבלת
בחיקי נאחז בי חזקה נצמד אל שדיי כתינוק אל אימו.
"איפה היית?" שאלת.
"מה?" שאלתי חזרה.
"איפה היית?" התייחסת אל המבט המזוגג שהיה בעיני כשצפיתי
בכוכבים שם למעלה.
"לא הייתי בשום מקום", עניתי וחייכתי.
"אבל ראיתי שהלכת", ענית.
"אז ראית? ומי קבע? אתה?" שאלתי.
אני לא אוהבת שמוציאים אותי מהכוכבים, אליהם הייתי כרגע
מזוגגת.
"נרדמת", אמרת ונגעת באפי.
"אני, נרדמתי?" עניתי.
"תראי באיזה פוזה את ותביני שנרדמת", ענית לי.
ואכן פוזה של הרדמות למחצה הייתה מונחת על גופי, עיני המזוגגות
היו במסע חולמני, חזרתי לילדותי, אל שדות בכפר של סבתא, היו לי
שם חברים, הרבה, היינו יוצאים אל השדות, רצים, נופלים, אוחזים
ידים, כל החברים הקרובים, מטפסים על עצים, מדמים עצמנו לחיילים
הנלחמים באויב אכזר, מוצאים חייזרים ויורים עליהם ברובי
ליייזר.
ואחר כך היינו דוהרים על סוסים דמיוניים והרוח דוהרת איתנו,
היינו מטפסים על גבהות ומתגלגלים למטה, בונים מחנה בין השיחים
ועל העצים.
וכשראינו מרחוק את הטרקטור של דוד אבנר, רצנו אליו מהר מהר
ובדרך מועדים נופלים ומתגלגלים מצחוק, מרימים את קולנו בקול
צעקה ושירה.
שקועים היינו שם כל-כך, במשחק, שלא שמענו את אימא קוראת ואת
אבא דואג ויכולנו להביט סביב ולנשום את האוויר הצח, ולנשום את
ניחוח השדות, ההדרים והפרחים.
"לא רק שנרדמת שוב, את גם שרה", צחקת.
"שוב נרדמתי?" שאלתי.
"בחיי שאת הולכת למקומות אחרים", ענית לי והיטבת את חיבוקך.
"כן", הסכמתי.
"תשתפי אותי?" שאלת, ספק ביקשת.
"זיכרונות, אני זוכרת רגעים", אמרתי.
"איזה רגעים?" שאלת.
"רגעים בחיי, מהעבר, מההווה". עניתי, "רגעים שאני שוב שם...
כמו... חזרה במנהרת זמן".
"זיכרונות ילדות?" שאלת.
הבטתי בך, עיניך החומות והרכות ליטפו אותי במבט עורג, גופך
השחום בהק לאור הירח והנרות חיבקו אותך באורם הרך.
'במה זכיתי, שיש לי אותך', חשבתי לעצמי כשאצבעך החלה מטיילת על
לחיי החשופה.
"לא סתם זיכרונות", עניתי.
"לא סתם?" שאלת.
"זהו עולם שלם שם, של זיכרונות, ושל דמיונות." עניתי.
"איזה זיכרונות?" שאלת.
"זיכרונות כמו היום", עניתי.
"אז כייף לך!" אמרת.
"כן", עניתי, "כייף מאוד ואתה יודע למה?"
"למה?" שאלת והמשכת ללטף את לחיי.
"כי שם, אהובי, הזמן של אהבתנו, עוצר מלכת."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם יבואו אלי
ויגידו לי מהר
'אמא שלך ערו?'
אז אני אגיד מה
אבל אם יבואו
אלי ויגידו לי
מהר 'אבא שלך
ערומקו?' אני לא
אגיד לא, אני
אגיד שוב מה...


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/5/04 1:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הני מורג

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה