[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נמרוד דור
/
פנטום

החתונה עברה בשלום. החופה, הקידושין, האוכל, הברכות... אפילו
הטקס הצנוע לזכרו של סבא. עכשיו כולם רקדו. מעיין חגה סביב
בעלה מזה שעה. הוא חייך אליה והיא חייכה אליו. הוא צחק. היא
צחקה חזרה ועשתה סיבוב שלם סביב עצמה. הוא הושיט ידו ונגע בה
והיא הגיבה חזרה. נצמדה אליו. הוא חיבק אותה, גווה אליו. הוא
נשק לעורפה ויחד הם נעו עם הקצב. היה לה עכשיו זמן להביט
סביבה, ושמחה למראה הקהל העולז.

"אני צריכה לשירותים". הוא שיחרר את אחיזתו והיא התחרטה על כך.
היא מצאה אותו מחייך וחייכה בחזרה. בעצם, היא כל הזמן חייכה,
אלא שכשראתה אותו חייכה יותר. מעיין הילכה בשביל, מותירה אותו
מאחוריה. עת הציצה לאחור, ראתה אותו נישא על כתפי שניים מחבריו
הטובים, שניצלו את עזיבתה לעשות מעשה. לא הייתה זו הפעם
הראשונה, שנישא על כתפיים, ולא רק הערב. רק לפני חמישה חודשים
הוא רכב על אחד מהם, כשירד מטיסת סולו ב"דורס" - מטוסי האף
עשרים ושתיים, שרכש חיל האוויר בכספי המענק, מעודפי אחיו הגדול
האמריקני.

זו מסורת במשפחתה. סבא היה איש צוות אוויר. בת עשרים ושלוש
היתה אימה כשהתחתנה עם אבא, סרן צעיר בטייסת "שרפים". לכן זו
לא הייתה הפתעה גדולה כשהביאה מעיין, רק בת עשרים ואחת, את
איתי פלד הביתה, וכך נכון היה כשביקש ממנה להינשא לו, כשנה
מאוחר יותר. הוא בן הזוג בשבילה, והיא בת הזוג בשבילו,
והמיתוסים על דבש מלכות, על אריסטוקרטיה צבאית או שאר הרעש
שרחשה התקשורת, לא עניינו אותה כלל... כך לפחות סיפרה לכולם.

היא לא ידעה שהוא טייס עד הפעם השלישית שיצאה איתו. בזמנו תהתה
מדוע נעלם אחרי כל פגישה לכמה שבועות, כלל לא טורח להתקשר. היא
ידעה שאיתי משרת בסדיר, אבל הוא לא סיפר היכן והיא לא שאלה,
לפחות עד שהפריע לה להמתין באי-ידיעה עד לצלצול הטלפון הבא.
חייה היו מלאים בנושא הזה גם כך. החברים של סבא ושל אבא הם
כולם מן השירות, ודיבורים על הא צבאי ודא צה"לי חנקו ממנה כל
התייחסות נוספת. וגם אחרי שידעה, זה לא שינה לה דבר. הוא היה
טוב אליה עד כמה שיכול היה להיות וזה הספיק לה, די והותר.

מעיין שטפה את ידיה בעדינות, מרחה אותן בסבון נוזלי מדיספנסר
פלסטיק לבן. היא השתהתה קלות מול המראה, רוחצת ידיה בסבון מבלי
משים, שקועה במירוץ המחשבות שלכד מבטה בעצמו. רסיס מים עדין
התנפץ על אמתה, ועוררה מבבואתה המאופרת למשעי. המחשבות, שגם אם
רצתה לא יכלה לזכרן, שלא לומר להעיד אימתי נסתלקו מתודעתה,
נשטפו ביעילות, תחת זרם מים חמים, של תודעה עירנית.

ניחוח מנטה וורדים מילא את החלל הקר והסטרילי באולם השירותים,
ומעיין גילתה במראה ששוב היא מחייכת. מרוצה מגן האירועים,
מהתנהלות המקום ומשפע האורחים, שפשוט פרגנו ובאו לחגוג - בלי
סייגים. הנייר ספג את שאריות המים האחרונות, מותיר את מעיין
בתחושה שהנה מיצתה עד היום את סיכוי חייה במלואו, ולו נותר לו
עוד סבון על כפותיה הקטנות, ודאי הייתה מפליגה למחשבות על
הריון ולידה, על קריירה, משפחה רחבה ומי יודע מה עוד.

כשיצאה מפתח החדר הופתעה לשמוע את המוסיקה נקטעת. מעיין נעמדה
לרגע תחת שיח הורדים המקושת, המעבר המוליך מן הנוחיות חזרה אל
רחבת הריקודים, ושוקלה את צעדיה הבאים: לגשת ישירות אל
הדי-ג'יי או לשלוח אליו את בעלה החדש, כדי להימנע מזכרונות
מיותרים של ויכוח עם הלא יוצלח. משועשעת מן האפשרות השנייה,
החלה פוסעת במהירות אל הרחבה, רק כדי להרים גבה נוכח הקהל עומד
ומביט אל עבר הכניסה לגן, ממלמל בינו לבין עצמו.

משהבחין בה, החל רוחש אף יותר. הגברים אחזו בנשים ושוב הסתכלו
אל עבר המעבר. הנשים הביטו בעיקר אליה, חזרה לגברים שלהן ואז
בה שוב. חלקן הסתכלו במקום זאת אל אמה או אל סבתה, בהתאם למידת
קירבתן לזו או לזו. פני כולם נראו כמירוץ דמעות - בכל פרצוף
שני שרטטה דמעה את קווי המתאר מזווית העין ועד הסנטר.

מה קורה פה?!
התפרץ לראשה. חשש לתיסכול הסיט את ראשה לבקש נחמה אצל סבתא,
וכיוון שהכניסה לגן האירועים הייתה חסומה לה מהיכן שעמדה, החלה
מפלסת דרך בקהל הצפוף אל שולחן המשפחה, שמוקם על במה קטנה. משם
כבר תראה את כל מה שיש לראות.

הקהל נפער לעומתה בחלזוניות מרגיזה, כשלאוזניה גונבים "ראית?"
"לא ייאמן", "נפלא" ו-"השבח לאל" מבלבלים. כפסע מן השולחן
גילתה שסבתה כבר קמה ממנו. מבטה איתר אותה מהדסת אל עבר הכניסה
במהירות שמזה שנים לא הפגינה, שם ניצב ישיש שפוף וקירח, פניו
דלות ועיניו עצובות, עטוף במעיל עבה וארוך. הוא חיבק את עצמו,
רועד מדי פעם, כאילו עמד עירום באמצע סופה. הוא לא עמד שם לבד.
היו איתו ראש הממשלה איתן בן אליהו, שני שרים, כמה חברי כנסת,
ופמליה שלמה של מאבטחים סביבם. בן אליהו, ידיד המשפחה וכבר
קשיש בעצמו, שלח יד לאחוז בזרועו של הזקן, בעודם מתנודדים
באיטיות אל סבתא. הרגע נקטע בשל צווחה.

זו אימא!
באינסטינקט, שלא היה ייחודי רק לה, הסיטה את ראשה שמאלה,
מבחינה באמה רצה כאחוזת שד, מנצלת כל שביב תקווה של מרחב בין
הניצבים, עד שניצבה לימין סבתה, אוחזת בידה כביקר לה מכל,
ופניה משוחות דמעות כחל. סבתא ניתקה מן האחיזה בלי משים, מאיצה
ללא דין וחשבון לבלימה אל תוך חיבוקן האוהב של ידיים קשישות,
שנפרשו כפיניקס מן האפר הרותח. הידיים חיבקו וליטפו ברוך,
עוטפים את השניים בחום, עד כי נדמה שהנה נצרפו לישות אחת
שלמה.

מי זה?!
מעיין המומה שמעה את איתי קורא בשמה, אך לא יכלה להתיק את
עיניה ממקומן בתשובה. הזקן שיחרר את סבתא מאחיזתו והיא נותרה
חבוקה איתו ביד אחת, לוחשת באזנו אור שנדלק בעיניו, בעוד אמה
התקרבה אליהם באיטיות ביישנית. מעולם לא ראתה מעיין את אמה,
אישה גאה ועצמאית, זו שמלאו לה ארבעים ושלוש מפוארות רק לפני
שלושה חודשים, נוהגת כילדה קטנה. לא עבר רגע והזקן חיבק גם
אותה. היא ראתה שהוא בוכה. אפילו שמעה אותו בוכה. רק בקושי, כי
אמה בכתה יותר. יללות ויבבות מעורבים בשל פרץ רגשות סותרים החל
לשטוף בקהל בגלים, וכל שיכולה הייתה מעיין לעשות הוא לעמוד שם
מבולבלת. בכי בחתונה שלי?!

שיר החל מתנגן. היא זיהתה את המנגינה, אף לפני שזכרה מדוע
הלחינו אותה. היא זכרה את הגיטרה המתקתקה. את המצילה הרכה,
מלטפת את הפסנתר המלודי. עתה החלו הדמעות נקוות גם בעיניה. עוד
מעט מן המאורע, מן הקהל, מן האווירה, והייתה בוכה על כל פנים,
מבלי לדעת את מה שידעה עכשיו. אך עתה מששככו הבלבול והעוגמה,
משהבינה את מה שידעו כולם, היו הדמעות לברכה.

איתי הופיע לצידה וחיבק אותה מאחור, חזק. הזמר החל לשיר, קולו
הצרוד - סימן ההיכר שלו - מכלה כל זכר לרגעים האחרונים של חייה
הישנים. האמן כבר לא היה בין החיים, אבל החיים התפרצו מליבה
ועכשיו, מכל מילה... מכל הברה מסולסלת שקלטו אוזניה מן ההקלטה
הישנה, עת זימר את המילים המוכרות לה כל כך.

המילים. בכל אירוע חשוב בחייה היו שם, להזכיר לה בזכות מי היא
כאן. היו ימים שהוקירה אותן מכל, והיו אחרים אז שנאה. היא זכרה
אותן על פה - ועוד איך היא זכרה. הכל חבר עתה יחד: התמונות,
הדמעות, התחנונים, והלילות בם ראתה את סבתא נשענת על מעקה
המרפסת, ולוחשת בלי קול עוד 'לילה טוב' אחד בודד. מעיין החלה
לשיר את המילים בעצמה, יחד עם הזמר, קולה הופך יפה יותר בזכות
המלאך שחשה בגופה, ברגע זה של התעלות.

כל כך הרבה ימים. כל כך הרבה שנים הם חתמו בתפילה. הם נותרו
לבדם. בבדידותם אפסה התקווה. הם המשיכו בכל זאת, בגלל סבתא,
שאף פעם לא אמרה נואש... אפילו כשאימא הפסיקה להאמין. אפילו
היום האמינה. גם היום האמינה. היום, גם מעיין האמינה. היום
מעיין כבר לא צריכה להאמין. הלילה ממעל, עד עתה אפל ושותק,
הסיט ענן ממקומו וחשף את הירח פורח, שולח אצבע של אור אלוהי אל
הקסם המתרחש: מעיין  פלד, בת יובל, בת תמר ארד, ראתה מבעד
לדמעות את סבא שלה, בפעם הראשונה בחייה.


כשתבוא
ביום מן הימים,
ימים שנחתמים
בקצה תפילה.

כשתבוא
נגיש לך פרחים,
פרחים שנפתחים
ללא מילה.

ואם תהיה עייף
ואם בעצב תתעטף
נשיר לך בשקט
נשיר לך ברוך -
ונחכה, ונלטף
עד שתצטרף
ואז נשיר ברון...
נשיר ברון...

כשתבוא
הביתה מן הקור
הביתה אל האור
הלב ירעד.

כשתבוא
מבעד לדמעות
תבחין באותיות
לחופש נולד.

ואם תהיה עייף...

ונחכה, ונלטף
עד שתצטרף
ואז נשיר ברון
נשיר ברון
עד שתצטרף
ואז נשיר ברון
נשיר ברון
עד שתצטרף!
ואז נשיר ברון
נשיר ברון
נשיר ברון
נשיר ברון...

"כשתבוא"
מילים: אהוד מנור
ביצוע ולחן: בועז שרעבי)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מספרים על אדם
שבנו חזר
בתשובה, האיש
משום מה לקח את
זה קשה ומירר
בבכי, עברו
הימים והשנים
ואז גם ביתו
חזרה בתשובה, מה
מרה הייתה
הבשורה עבורו,
רעיתו אמרה לו:
"אולי נחליף להם
את המזוזה...
משהו קורה שם"


חוש הומור חרדי
מאת עדי רן,
הובא לשידור דרך
הסלוגן ע"י
אלמוני שהוא לא
עדי רן ומעדיף
לא להזדהות כי
הוא ממש לא
חשוב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/5/04 1:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נמרוד דור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה