"את נראית מקסימה..."
"אני מרגישה דבילית", עניתי ליעל שוסטר.
יעל רכסה בידה העדינה את השמלה מאחור וסידרה את ההינומה.
שמלה לבנה. כזו קלישאה נשית מטופשת. הבטתי במראה. המחשוף היה
נאה ומתריס, מתחתיו השמלה נקשרה בשרוכי קטיפה דקים שנתוניי
הטבעיים בצבצו מבעד לרווח העצום ביניהם. אבל בכל זאת, המראה
הכללי נראה מצועצע משהו. בזמן שסקרתי את דמותי, התרוממה מעט
השמלה ויד קטנטנה עברה על ירכיי. התעוררתי ממחשבותיי, שמה לב
שיעל הלבישה על רגליי ביריות.
"מתנה ממני לחתונה", לחשה ולטפה אותי מתחת לשמלה. האצבעות
החצופות שלה התקרבו לתחתונים שלי, פתאום עוברות את הגבול
ומלטפות מבפנים. דחפתי את ידה בתקיפות, מתאפקת לא לעקם
למטרידנית את היד.
"מה את עושה, יעל...?" שאלתי, מחווירה.
"אל תביני לא נכון", צחקה פתאום, "השלמתי כבר עם זה שתהיי
שלו... רק תגידי לו בשמי, שאני מצפה שידאג לך..."
ופתאום השתתקה, פניה לבשו ארשת רצינית. היא התקרבה אליי לחיבוק
ופתאום שפתיה הקטנות נצמדו לשפתיי, לשונה הקטנה הרטובה גלשה
בפי.

הסמקתי ודחפתי אותה. יצאתי מחדר המנוחה, כשהחבר'ה שעובדים אצלי
בתחנה מוחאים כפיים ומגישים לי עוגת חתונה.
"נו, אז מה, בוס... היום את מתחתנת!" צהל נימני. ציון עמד לידו
וחייך בשקט, עיניו הירוקות הבורקות מסתירות את מה שחשב באותו
רגע, לדעתי, למרות שאין לי מושג מה זה היה...
"בסדר, חבר'ה, מספיק עם השטויות!", נהמתי לעברם, "באמת תודה על
תשומת הלב, אבל לכם בניגוד לי אין יום חופשי. תחזרו לעבוד!"
ציון סימן לי פתאום בעדינות, אז הלכתי אחריו ונכנסנו למשרד לי.
סגרתי את הדלת.
הייתה שתיקה מעיקה.
"ציון", אמרתי פתאום, "אני שמחה שביקשת שנדבר כי רציתי להגיד
לך משהו. אני מתחתנת היום ולא נוכל להיפגש ככה יותר... תמיד
תהיה לי פינה חמה בלב אליך... אני מקווה שאתה מבין...."
הוא שתק לרגע ופתאום חייך.
"זה בסדר", אמר ועיניו הירוקות נוצצות, אולי מדמעות, " בני אדם
הם כאלה, אין להם... לנו, אני מתכוון, כמות בלתי מוגבלת של
מגירות בלב, אז אנחנו סוגרים מדי פעם מגירה... לגיטימי
בעיניי...
רק שיהיה נחמד אלייך, הבן זונה בר המזל... איך הכרתם...?"
"זה סיפור ארוך... בתיכון..."

חיפה, 1989

"בוקר טוב!" הרעים בקולו אבא, פותח ביד בוטחת את החלון, מכניס
קרני שמש אלימות לחדר, שיישבו לי על העפעפיים, "היום היום
הראשון שלך בכיתה י'!"
"אין לי כוח..." התפנקתי, "תרחם עליי..."
"יאללה, קומי, ילדה עצלה..." צחק אבא.
קמתי ממשכבי והתיישבתי על קצה המיטה, מסתכלת עליו. היום אני
זוכרת את הרגע הזה כאילו מישהו קיעקע אותו עם ברזל מלובן לתוך
המוח שלי. השמש שלחה קרניים לבנות צהובות לתוך חדרי והן כאילו
נזלו על פניו כשעישן מקטרת, מחייך. עד היום אני בקושי מאמינה
שכל-כך הרבה זמן עבר ואני עדיין מתגעגעת אליו...
הוא התקרב אליי, פניו מרצינות פתאום.
"היום נערכת אזכרה לאימא, אני ושרית נהיה שם... יש סיכוי
שתבואי...?"
הנחתי יד מרגיעה על ידו ונשמתי עמוק. הוא הסתכל לתוך עיניי,
מתאכזב, כי כבר הבין מה אני הולכת לומר.
"אבא, אני לא אוהבת בתי קברות... אני מעדיפה לזכור אותה לבד,
עם עצמי, כמו שהיא הייתה..."
הוא לא כעס. הוא רק התקרב אליי וליטף את ראשי.
"קארין, ילדה אמיצה שלי..." נאנח.
היססתי מעט ואז קמתי מהמיטה.
"אבא", אמרתי באומץ, מביטה לתוך עיניו, "אני כבר לא כל-כך
ילדה..."
הוא חייך.

הפעמון צלצל.
נכנסתי לכיתה כרוח סערה, מטלטלת את התיק המטופש שגררתי אחריי.
התיישבתי מתנשפת, מוחה אגלי זיעה ממצחי והסתכלתי עליו. ערן בן
כיתתי, בחור תמיר קומה ששיערו שטאני, עם עיניים נבוכות כאלה.
כל כיתה ט' הוא הגניב אליי מבטים ואני השתגעתי, מחכה שיעז
ויגיד לי מילה.
"שלום, אני המחנכת החדשה שלכם..." נכנסה לפתע אישה גדלת גוף
לכיתה, "כידוע לכם המורה שלומית בחופשת לידה ומהיום אמלא את
מקומה... למה כולם צוחקים?!"
היא הסתובבה ללוח והבינה שמישהו תלה במקום מפת א"י פוסטר של
בחורה עירומה, מסומנת במקומות האסטרטגיים עם הכיתוב "שטחי
67".
היא התיישבה בכבדות, בולעת בתדהמה וכעס כבוש את העלבון ועלעלה
בכמה קלסרים שהיו מונחים על שולחנה.
"יריב הולצמן, קום שנייה!"
הסתכלתי עליו כשקם. בחור רזה, ממושקף, עם עגיל לא תיקני באוזן
וחיוך ממזרי.
"אני מבקשת ממך להישאר אחרי השיעור לשיחה איתי..."
אחרי השיעור ניגש אליי ערן, מחייך את חיוכו הביישני ומתקשה
להוציא מילה מפיו.
"תשמעי... קארין, אם זה לא מפריע לך... עוד חודש מתוכנן מבחן
בהיסטוריה ואני..."
אני שונאת התפתלויות. אבל אוהבת בישנים בכל זאת.
"אתה רוצה לבוא אליי, שנלמד ביחד למבחן...?" חייכתי אליו
והנחתי יד מרגיעה על כתפו.
הוא מלמל משהו נבוך והסתלק משם, אבל העניין סוכם.
בהפסקה ראיתי ביריון מציק לחמשוש אומלל, אז התערבתי ודחפתי
לביריון את הראש לשירותים, שילמד להתנהג. אחר כך הלכתי לשחק
כדורגל עם הבנים. באותה תקופה הייתי טום בוי כזאת, עם תספורת
קצוצה. בכל אופן, כל הזמן הזה רק חשבתי על ערן.
"קארין, מישהו בא אלייך", נכנסה בעליצות אחותי הקטנה שרית
לחדר.
"בסדר, זה ערן, שייכנס..."
"הוא חמוד".
"הוא סתם ידיד, אל תתחילי..."
"אז מותר לי להתחיל איתו...?" התגרתה בי החצופה.
העפתי בה מבט כועס, מה שנתן לה את התשובה שחיפשה והיא צחקה
בלגלוג ורצה לדלת הכניסה.
כעבור חצי דקה ראיתי עיניים ביישניות בכניסה לחדר שלי.
"תכנס, ערן, תפסיק להיות כזה הססן..." התעצבנתי קצת.
למדנו למבחן ובסוף הערב שאל אותי ערן בקושי רב אם זה בסדר מצדי
שנלמד ביחד גם למבחן הבא. עניתי בחיוב וכך היה. אחרי חודש וחצי
של גישושים מגושמים, הוא סוף סוף נישק אותי, בכניסה לבית הספר,
נשיקה עדינה כזאת על השפתיים. הייתי מאוהבת. זו הייתה התקופה
המאושרת ביותר בחיי. היינו נפגשים בבית של אחד מאיתנו, משוחחים
על מה שעבר עלינו.
כעבור שבועיים התחלתי בהכנות למסיבת יום ההולדת. אמנם נותר זמן
מה עד לראש השנה האזרחית שאחריה אני תמיד חוגגת יום הולדת, אבל
החלטתי להזמין תקליטן הפעם אז הוא הודיע שהוא בא אלינו הביתה
לבדוק, "איפה יישב הציוד". אחרי שהגיע הטיל עליי משימה לבדוק
את נקודות החשמל בבית. עליתי על סולם. אחותי שרית התקרבה וחיוך
מטומטם על פניה.
"אז... 17, הא?"
"כן, אז?!" הגבתי בקוצר רוח.
"את מזמינה למסיבה את... ערן החתיך...?"
"כן".
"כבר התנשקתם...?"
הסמקתי והיא ברחה משם, כשזרקתי לעברה כפכף בפעולה של סיכול
ממוקד.

"ומזל-מזל-מזל טוב לקארין ציגלר, שחוגגת איתנו יום הולדת..."
הרעים בקולו הדבילי התקליטן.
רקדתי עם ערן, קורנת מאושר. כעבור כמה שעות הסתיימה המסיבה
ונותרנו רק שנינו, בחדר שלי. אבא כבר מזמן הלך לישון, הוא סומך
עליי שלא אעשה שטויות, ילדה גדולה וכל זה...
ערן התיישב לצדי על המיטה ונשק לי, נשיקה ארוכה עם השפתיים
והלשון. ידיו הגרומות החלו ללטף אותי מעל חולצת בית הספר (אני
לא אוהבת בגדים חגיגיים) ולמעוך את שני הניצנים הרכים שהחלו
לצמוח. ידיו העבירו בי צמרמורת רכה, מהפנטת. התחלתי ללטף אותו
מאחורה כשחבק אותי, מתעכבת על הישבן הקטן והרזה שלו. הוא התחיל
לפתוח את כפתורי החולצה שלי. ישבתי מאובנת, מהססת מעט.
פתאום דחפתי אותו במבוכה וקמתי מהמיטה, סוגרת את החולצה.
"אני מצטערת, ערן, זה לא בגללך, אני פשוט מרגישה שלא בנוח...
אני עדיין לא מסוגלת להסתכל בעצמי עירומה מבלי להיגעל..."
הייתה מבוכה בחדר.
ואז ערן קם ולטף לי את היד, ככה בעדינות.
"זה בסדר, קארין...." אמר ברוך, "את יפיפייה, אין לך במה
להתבייש... ואני בעצמי מפחד עדיין, רועד מפחד... אני שמח שאני
לא היחיד..."
כעבור שבועיים יצאנו לבלות במסעדה. היה ירח חביב שהשקיף מעלינו
ושנינו התגברנו על הקטע שהיה והחזקנו ידיים לאור השקיעה.
הסתכלתי אליו וחייכנו והרגשתי שאולי, אבל אולי, אני מוכנה.
הוא ליווה אותי הביתה.
"טוב, אז, נתראה מחר קארין", החל להיפרד ממני.
"בוא, כנס שנייה אליי, טמבל", משכתי אותו אליי לנשיקה ארוכה.
התיישבנו שוב על המיטה ושוב הוא התחיל למזמז אותי. הוא המשיך
ללטף, משגע אותי עם הידיים ועבר מעל החולצה, מקדימה. לפתע עצר,
מהסס וחייך אליי.
עשיתי לו "כן" עם הראש והוא פתח את כפתורי החולצה, מלטף את
העור הבהיר שנגלה לעיניו. הורדתי את חולצתו, מנשקת את
זרועותיו. הוא השכיב אותי על המיטה, נשכב מעליי והתחיל להוריד
לי את מכנסי הג'ינס. שכבתי על המיטה, כמעט עירומה ונישקתי
אותו, בתחתוני תחרה סגולים בלבד.פתאום הוא ניסה, בידיים רועדות
להסיר את תחתוניי ושוב דחפתי אותו מעליי, מתנצלת וקמה
מהמיטה...
הבטתי עליו. הוא חזר להתלבש, מובס.
"זה בסדר, קארין", הוא אמר, סוגר כפתור בחולצתו, "את בחורה
מאוד מיוחדת ואני לא רוצה להכריח אותך למשהו שאת לא מוכנה
לו..."
"זה בסדר", חייכתי אליו, מפתיעה פתאום את עצמי, "זה שאני לא
מוכנה עדיין להמשיך בשלב הבא, לא אומר שלא נוכל ליהנות מהשלב
הזה..."
התיישבתי ליד המיטה ושוב החל ללטף את שדיי, את הטבור...
נשכבתי עליו, מנשקת את חזהו, מלקקת את פטמותיו...

באותה תקופה הייתה לי בעיה אחרי שיעור התעמלות. אני יודעת שזה
נשמע פרנואידי לנערה בת 17, אבל היה נדמה לי שמישהו עוקב
אחריי. כל הזמן שהתעמלתי, היה נדמה לי, עם כל כפיפה ומתיחה
שאני מבחינה במבטים סקרניים של מישהו שהסתתר לו.
באחד הימים נכנסתי למלתחות אחרי שיעור התעמלות, מיוזעת. אחרי
שפשטתי מעליי את בגדיי המסריחים לבשתי תחתונים נקיים והתחלתי
לנגב את הזיעה מעליי. פתאום היה נדמה לי ששמתי לב לחור זעיר
בקיר חדר ההלבשה. הבחנתי בעין סקרנית, אז החלטתי לשגע את הסוטה
והתחלתי לנגב את הזיעה לאט לאט. התעכבתי מעל השדיים, נאנחת.
וככה התפתח הטקס הקטן והסודי שלי ושל הסוטה האלמוני. כל יום
הייתי חוזרת על אותו הטקס ורק שנינו ידענו על קיומו. כמובן
שהוא לא ידע שאני יודעת.
יום אחד חמדתי לצון והחלטתי להעלות את השיגוע בדרגה. נכנסתי
לחדר ההלבשה, מתיישבת בתחתונים בלבד על הספסל וניגבתי את הזיעה
מעל גופי, נאנחת, מקמרת את גבי. פתאום התחלתי להכניס את היד
לתחתונים וללטף את עצמי "שם". נאנקתי וכשאנקות העונג הפכו
לצווחות של ממש, שמעתי ראש נחבט בקיר וצעקה חרישית. צחקתי.
"אתה יודע מה..." אמרתי בקול רם, "אולי עדיף שתצא משם לפני
שתעשה לעצמך נזק..."
הוא נכנס לחדר ההלבשה, מחייך חיוך נבוך ששמץ ממזריות עוד ניכר
בו. הוא הסיר את משקפיו וניקה אותם, בידיים רועדות. זה היה
יריב הולצמן, המופרע של השכבה.
"תפסיק לרעוד", צחקתי, "אתה כזה פחדן..."
"הנה, תפסת אותי..." מלמל, "אני מצטער..."
"אם יש לך אומץ", חייכתי אליו חיוך מתגרה, "אתה בא לפה ומפסיק
לפחד..."
הוא התקרב אליי והניח אצבע רועדת על הפטמה הימנית שלי, מלטף
בהיסוס עד שהתקשתה. כשהבין שאני לא נושכת, הסיר חולצה וחבק
אותי בפראות, מנשק לי את העורף. הוא לטף לי את הבטן ופתאום ידו
החלה לגלוש לתוך התחתונים שלי...
"מה אתה... עושהה..." נשמתי בכבדות.
"עושה לך טוב", חייך בממזריות וידו חודרת לתוכי, "החבר החנון
שלך עושה לך דברים כאלה? "
"שתוק, טמבל", חייכתי אליו, מוציאה את ידו משם ומניחה אותה על
גבי. התנשקנו ארוכות.
והנה גלשו ידיו שוב והוא ניסה להוריד לי את התחתונים. לקחתי
אוויר והתרחקתי כדי להסביר לו שאני עוד לא מוכנה לגמרי, ללכת
"עד הסוף".
וככה נפגשתי במקביל אתו ועם ערן, כשייסורי המצפון אוכלים
אותי.
"יריב בא אלייך הרבה לאחרונה..." העירה יום אחד שרית אחותי,
כאילו בתמימות.
"אז מה...?"
"את... מתעסקת אתו מאחורי הגב של ערן...?" צחקקה פתאום.
"איך את יודעת?!" נדהמתי, כי תמיד נזהרתי שלא להתעסק אתו
בבית.
היא הסתכלה על פניי, שהחווירו מרגע לרגע וחייכה בשחצנות.
"לא ידעתי, עכשיו אני יודעת... תתביישי שלא סיפרת לי..."
"תסתמי..."
יום אחד החלטתי שזהו זה ורמזתי ליריב שנדבר בסוד אחרי הישעור.
הוא ניגש אליי ואחז בידי כשצלצל הפעמון ורצנו לאולם ההתעמלות
הנטוש. הוא נישק אותי, לשונו גולשת לתוך פי ופתאום תפס את
רגליי ונשא אותי באוויר, רץ אתי אל מאחורי המזרונים.
הוא הניח אותי על הרצפה, נשכב מעליי והתחיל לנשק את הנקודה
הנעימה ההיא בכתפיים.
דחפתי אותו בתקיפות.
"די, יריב, אני רוצה לדבר אתך ברצינות..."
הוא חייך.
"בסדר, קארין, אני מקשיב..."
"אני לא יכולה לעשות את זה יותר לערן, לשקר לו ככה... עדיף
שנפסיק להיפגש..."
הוא שתק ופתאום המשיך לנשק לי את הכתפיים.
"די, יריב... תפסיק..."
הוא החל לפתוח לי את החולצה וללקק לי את הצוואר בפראות.
"את בטוחה שאת רוצה שאני אפסיק...?"
"אני בטוחה ש... מה?" התבלבלתי. עכשיו הוא כבר הוריד לי את
החולצה ועבר עם הלשון על השדיים שלי, נושך בעדינות את הפיטמה.
לא הפסקתי אותו, משום מה, כי זה היה נעים מדי.
"את בטוחה שאת רוצה שאני אפסיק? כי אם כן אני מפסיק ועוזב אותך
לתמיד..." חייך והוריד את מכנסיי, זורק אותם מעל המזרון.
"לאאא, אל תפסיק..." גנחתי כשהוריד את מכנסיו והכניס יד
ערמומית לתחתוניי, מלטף וחודר באצבעו.
"אחח, זה נעים..." גנחתי כשאצבעו נכנסה ויצאה. הסתכלתי על
החיוך הממזרי והחרמן שנח על פרצופו המיוזע והתפוצצתי מעונג.
גנחתי בקול מתגבר והולך, מכניסה יד רועדת לתחתוניו, כשפתאום
ראיתי מאחורי גבו את ערן וצרחתי בטרוף.
"ערן... זה..." הסמקתי והסתרתי את גופי החצי עירום בחולצה,
אינסטינקטיבית.
"זה לא מה שאני חושב?!" הוא צרח והעיף סטירה חזקה, בכל הכוח,
ליריב.
יריב, השחצן תמיד, התיישב המום לשם שינוי ומישש את פניו.
"את זונה, קארין!"
החוורתי. שתקתי.
"תסתכלי עליי!" הדהד קולו הזועם באולם ההתעמלות.
"חודשים אני מנסה ללכת בקצב שלך, חודשים שאני מאוהב בך וחושב
שאת פשוט לא מוכנה להתקדם וללכת אתי עד הסוף, אז חיכיתי לך...
אבל מסתבר שפשוט חיכית לאדם הנכון! ומסתבר --- !"
הוא עצר והפנה לי את הגב.
"מסתבר שאני לא האדם הנכון..." אמר בשקט והלך משם.
נותרנו שם, אני ויריב ושתיקה מעיקה וחונקת שהצטרפה אלינו.
היינו כמו אדם וחווה אחרי הגרוש מגן העדן והיה ברור שיותר המצב
ביני לערן, או ביני ליריב, לא יחזור לקדמותו. וככה נותרתי קרחת
מכאן ומכאן.