קוראים לי רשיב אל-ארה, כל מה שאכתוב יראה לכם הפוך, כי הוא
הפוך ממה שהראיתי לכם, הפוך ממה שאמרתי לכם. אבל זה אני, רשיב
אל-ארה וזה הוידוי שלי.

אני מאמין שלמות זה בעצם לקבל עליך את החיים שנועדת להם,
ולחיות אם כן זה לגדול מעבר לחיים הללו. ואני, הייתה לי
הזדמנות אחת לחיות, אבל היא לא חשבה כמוני. ועכשיו אני מת, מת
לעוד 50 או 60 שנים קבועות כולן מראש.

הרשיתי לכם לחדור החוצה אל כל השכבות שאינן אני, ובעודכם
חופרים בבשר החי קראתם לי גאון, גאון?! אבוי, כמה מילה זו
נשמעת רע לטפשים. ואני, אני מלך הטפשים, עיוור מרוב טפשות,
עיוור. מחליט החלטותי בלילות ובמחשכים - לא פלא שאיני רואה
דבר! טיפש, עטלף בים של ינשופים.

זה נראה אולי שלא אכפת לי, למה שיהיה אכפת בעצם? אבל אכפת
לי... אכפת לי מעד כמה אני אוהב אותך ועד למה היום לא הרמת אלי
את עינייך. אכפת לי עד שזה כואב כשאני מנסה שלא יהיה.

הייתם גאים בי, אמרתם לי להיות גאה בעצמי. כל הכבוד אמרתם, כל
הכבוד? קניתי לי רק אוסף יקר של כרטיסי אוטובוס! ולמרות הכל
כן, הייתי גאה, גאה על שעשוע מטופש... כאילו שבאמת האמנתם
שבזאת עלי להיות גאה.

אני אחד מאותם אנשי הדממה, האנשים שאתם בקושי רואים ולא ממש
מנסים לשמוע. אנשי הצללים שבוהים סתם כך אל האור. אני אחד
מאותם אנשים אפורים, לא מובדלים מן הרקע, שגם לו היו מובדלים
מן הרקע היה זה רק בגוונים של אפור.

אז אני אחד מאותם אנשים שלא שווים את זה, לא ממש שווים את
הדמעה. אני אקריב את חיי עבור ארץ מולדת וגם אז אף אחד לא ישים
לב כי הוחרד קול דממה.