כשתתעורר,
היא תרוקן את הבאר,
ותמלא בבלהות,
את כל בריכת המשאלות,
לנצח תהיו זרים,
היא לא תשלח יותר פרחים,
או לפחות רק לא לך,
שוב לא תראה את חיוכה,
שהחלום אט יתבהר,
אולי כדאי שתתעורר.

סתם מתוך הרגל,
לוחש לה כמה היא יפה,
עד אין סוף,
ומלטף אותך ברוך,
קרוב אלי,
אולי עוד פעם לאהוב,
עד אין סוף.

כי לעולם לא מאוחר,
אל תוותר על המחר,
היא מנסה אותך לבעוט,
אל תוך ביצת האשליות,
לחשוב היה או לא היה,
יצרנו כך זהות בדויה,
כל מה שהיא רוצה קורה,
אז תתעורר רק תתעורר,
כי כבר נברתי בתוכי,
זה לא אני שאנוכי.