כשהייתי ציפור הייתי שמח. הייתי מביט מטה
על עולם שליו ומדי פעם יורד לבקר
חברים ישנים וחדשים.
כשדברים היו נוטים לרעה, הרמתי כנפיי
ועפתי חזרה למקום ממנו העולם
הוא שוב שקט.

כשהייתי כלב פחדתי. פחדתי משום שאנשים
באו ועזבו,
הניחו את ידם על ראשי, משרים תחושת נוחות,
ואז הלכו
כלעומת שבאו,
לוקחים עימם את אותן תחושות ביטחון.
וכל פעם שהרגשתי מגע קט על פרוותי קיוויתי שהפעם הזו
תהיה לנצח.

כשהייתי מכונית הייתי מדוכדך.
הזמן שלי מעולם לא היה בשליטתי.
הייתי נדחף ונלקח ממקום למקום, מעולם
לא נשאל על דעתי שלי.
אפילו המוסיקה שהתנגנה בי לא הוחלטה על ידי.
והילדים...
כשהם היו רואים אותי, היו כה שמחים,
תמיד,
אבל כשעזבו אותי, היו שמחים
עוד יותר.

כשהייתי מים הייתי מותש. רותח, זורם, נשתה, מטפטף מהשמיים,
מונח על מגשים שהוכנסו למקומות קפואים, זולג, בימים,
אוקיינוסים, מחלחל עמוק
באדמה.

כשהייתי אני הייתי...
הייתי...
שמח?
כן.
מדוכדך?
קצת.
פוחד?
מפעם לפעם.
מותש?
נו, ברור.
אבל יותר מהכל כעסתי.
כעסתי על שהייתי כל מיני דברים שהיו רק חלק קטן ממני,
כעסתי על שכל הזמן הייתי רק חלקיק קטנטן מכולי.

אז למה אני עודני כועס,
עכשיו כשאני לא רק שמח או לא רק פוחד?
כי אני מתגעגע לזה.

חסרה לי הידיעה שהייתי רק דבר אחד,
שידעתי בדיוק מי ומה אני,
שידעתי היכן אני עומד,
ציפור או מים, כלב או רכב.

עכשיו שאני אני, הלוואי והייתי.