יום אחד אני אראה את הכל,
בהזיה מופלאה, נחשול של מתיקות,
שמיכת טלאים נפרדים.
כמו ילד שרואה את הים בפעם הראשונה,
מריח את ריח המלח והאושר,
מרגיש את החול בין אצבעות רגליו,
ואח"כ ידיו,
ומשם אל פיו,
כך אטעם גם אני את מצב הדברים,
את התהוות הכל.
ואחרי מפגש החושים המוחלט,
יישאר רק אוויר,
או בעצם גם לא אוויר,
רק תחושה חלשה,
כמו זמזום,
של דבורה,
כמו טעם מהוה בפה,
כמו זיכרון מעומעם של התרגשות נעלמת.
רק מטאפורה,
קלושה וצולעת,
שתישאר תלויה במה שפעם
היה היקום,
או הקיום,
עניין של סמנטיקה.
בלי משפט, רק אותיות.
בלי צורות, רק קרני אור,
שניתזות על הכל, לשבריר שניה.
ואולי בעצם הייתי שם כבר,
ועכשיו זה נגמר,
ומה שנשאר זה רק סימן כחול,
ליד קרסול רגל ימין,
זכר לפורענות,
זכר לאושר,
שספק אם היה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.