רק לעת זקנתי הבנתי שכל אחד מאתנו הוא רק נקודת מבט.
נקודה בפרספקטיבה רחבה, המורכבת מרשת חיה והומה של רגשות
ומחשבות אינספור, ריחות טעמים ומראות. אין אנו אלא נקודה בבליל
הנפלא והנורא הזה. כמעט כולנו נדונים לחיות ולמות ועדיין
להחזיק באותה נקודת מבט. להחזיק בה מרגע הלידה, ועד שהמוות
עוצם את עינינו.
ואולם, אלוהים הוא זה שבכבודו ובעצמו הניח את הכלל שלכל כלל יש
את היוצאים ממנו. מדי פעם מסיט הוא את המסכים ומכנס מס' נקודות
מבט בנפש מסוכסכת אחת. ממרחק שנותיי עדיין אין אני יודעת לומר
אם מדובר במתת שכן אינני בטוחה שהמחיר שנגבה על כך איננו גבוה,
גבוה מדי...
היום, גילי המופלג שט כנוזל עכור באיברי הפנימיים, מחפש דרכו
החוצה, עד אל אחרון נקבוביותיי. שם, בהתאדותו אל מול אור השמש
ניתן כבר להריח את ריחו שאין לטעות בו: ריח אדמה טחובה
ורקבובית. זאת, רק על מנת להזכיר לי כי מן האדמה באתי, ואליה
אשוב. גם שיני היחידות שנשארו עדיין בפי מעלות בנשימתי הבל חם
של סרחון חניכיים. והלשון הקמוטה, העייפה, ממאנת בשנים
האחרונות להעלות מילים, מלבד הנחוצות ביותר.
לא, אל תצחק בבקשה, בוודאי שאינני מאמינה שמלותיו של אדם
קצובות לו, ועם תום ההקצבה ימות. המוות, מהמקום בו אני נמצאת
אינו נראה זר ומאיים. הוא נראה הרבה יותר כמו ידיד ורע. שהרי,
מי כמוך יודע שאלוהים פתח בפני את המסכים, ואני כבר ראיתי לפני
את מרחבו האינסופי של הגעגוע...
אין זה נורא כפי שחשבתי תחילה, להעביר את ימי בדד. כל יום
שעובר מקרב את יום הפגישה המחודשת.  בקליפה הגופנית ההולכת
ומתקמטת הולכת ונאכלת אני רואה כבר הבטחה חגיגית: המוות אינו
שוכח אותי. הנה הוא בא ונחבא בין קמטי, בין שדי המתדלדלות.
מלטף את עיני שכהו מראות, מנשק את גולגולתי ששערותיי, דלילות
ואפרפרות מרחפות מעליה. כבר מתנה אהבים עמי, נזקר אל מחילותיי
העבשות הטחביות, ומשם הולך ומתפשט לכל גופי, לכל תא, מכהה את
רגשותיי ורק עדיין לא יכול לזיכרונותיי.
לך אני יכולה לספר שמעולם לא התאוותי אל גבר כפי שאני מתאווה
לזה המוות. ואל תאמר כי הזקנה מתנה את תאוות הגוף עד שאיני
נזכרת בכוחן. היטב היטב אני זוכרת, ואף על פי כן...
ובכן, אני קמה בבוקר, מתהפכת אל צידה השני של המיטה רק על מנת
להיזכר כי המוות עשה חסד עם בעלי והעדיף אותו על פני. אכן, עם
השנים הפך העצב לקנאה. כבר אמרתי לך שאין זה נורא להעביר את
ימי בדד. ההפך הוא הנכון: טובה בדידות זו למפסידים בתחרויות
אינספור שמזמנים החיים, אותם שאינם נהנים מאויר הפסגות היחידני
של המקום הראשון. בבדידות הזכות למקום ראשון ואחרון נמצאת
בידיך...
גם אם צודקים דבריך והמרירות מדברת מגרוני, טובה מרירות זו
ללבי ואני זוכה בה במקום הראשון. ואולם, איני חושבת כי מרירות
היא זו אלא הבנה שקטה, אחת ממעלותיה היחידות של הזקנה - בודד
באת לעולם מוזר זה ובודד תצא מכאן ובבדידות זו נמצא גלעין האמת
של זהותך, ואיתו יש לעשות שלום. ומבטנה של בדידות זו נובטת
האמת, חשופה, רגישה, אינה מאוימת מתחרויותיהם של השקר של הבדיה
והדמיון. קשה לאמת להתמודד עם הבדיה המקיפה אותה מימין ומשמאל,
מעליה ומתחתיה. שהרי, זאת יש לדעת, תכונה אחת יש לבדיה, היא
תמיד יותר: יותר יפה, יותר נוראה, יותר אכזרית, אפילו יותר
מעניינת...
אבל אתה מסיט אותי מסיפורי: אחרי מחרוזת אנחות וכחכוחים
המקדמים את פני השחר העולה - זקנים מאבדים את סבלנות השינה -
אני מדשדשת לעבר הדלת פותחת אותה ומתיישבת בגינה המצהיבה. כבר
מזמן יבש הדשא שלאורך שנים התגאה בירקותו ובמטופחותו. רק שיח
בודד של גרניום עומד בעיקשותו וממשיך להפריח פרחיו למרות ואולי
בגלל צחיחותו של הקיץ. אינני משקה אותו, נגמרו כוחותיי לטפל
בחיים. הוסף לזה את הסקרנות שיוצר השעמום - עד מתי יוכל צמח זה
לעמוד במריו ובחוצפתו, להפריח פרחיו בצחיחות הנוראה הזו, ולשם
מה בעצם... רק העצים כבר גדולים ומעתירי צל, זקנים כמעט כמוני
ואף על פי כן מלאי חיים והתלהבות, מכניסי אורחים, ירוקים
ומהורהרים. זהו הזמן שאורחיהם מצקצקים במקורם לכבוד היום החדש,
לכבוד השמש העולה זה עתה בשמיים. כן, כן, גם לכבוד זה שאני
מוחקת עוד יום בלוח שלי. לא מדובר בלוח ייאוש, בכלל לא, לוח
שעמום אולי, שהרי בסך הכל כל מה שנותר לי זה לזכור. לזכור ולא
לשכוח. לא לשכוח גם במקום שמעבר, שהרי כל מה שאתה שוכח אתה
עובר שוב, ואין בי רצון או כוח לעבור זאת שוב.
עתה בישיבתי זו אני מעלה בשקדנות תמונה אחר תמונה ומחברת אותן
למחרוזת. אלו תמונות חיי בסרט בו אני הגיבורה הראשית. אתה
צודק, במובנים מסוימים אני גם הגיבורה המשנית, בעצם כל
הגיבורות המשניות. ואין כל עניין של גבורה לכאן, שהרי מדובר רק
במינוח.
ובכן, לא תמיד ישב בי המוות והשרה בי מן שלווה בוטחת שכזו,
שהרי כדרך הטבע אותן שדיים מתדלדלות היו חזה עגלגל ריחני
ושופע, ריחו של הגוף היה מתוק, ובתוך הלוע המצחין היו מסודרות
פעם שיניים לבנות כפנינים שנחשפו בחיוך של שפתיים מלאות,
תפוחות יותר ויותר ככל שגאתה תאווה בגופי. העיניים שכהו היו
נוצצות, כל כך נוצצות פעם... ורעמת השיער, ושפעת האיברים,
ומתיקות האהבה וכאבי האכזבה...
והסיפור אותו יש לי לספר הוא האמת לאמיתה. צחוק הגורל הוא
שסיפור זה נפלא מכל בדיה. אין ספק, אלוהים הוא כותב התסריטים
המוצלח ביותר. אני יודעת שאתה מכיר את הסיפור מכל כיווניו,
כשאני מדברת על אלוהים אני מדברת גם קצת עליך, אולי גם באה אתך
חשבון. לא, אינני כועסת, וכי למה אכעס? הנה עוד מעלה ממעלות
הזקנה: הכעס, אין חפץ בו. אבל הסיפור חזק מעצמותיי הזקנות עד
שאינני יכולה להכילו בפנים. מכיר אתה בודאי את האגדה על הספר
שראה כי למלך אוזני חמור. לא עבר זמן רב וגם הוא לא יכל לשמור
את הסוד בתוכו. סוד פשוט כזה... ואני, את סודותיי חקקתי בתוכי
עשרות שנים, אין בי כוח עוד.
אבל ראשון ראשון, ואחרון אחרון. שהרי, אינני כאותם סופרים
הכותבים למען הכתיבה, האומנות, או השד יודע מה. אותם המחברים
חוט עלילה הזוי ועליו זורקים תיאורים ותיאורי תיאורים. אלא,
אני כאן מצידה של אמת. מבטיחה כי כל שאומר הוא אמת לאמיתה.
דרכה של אמת הוא סינכרוני, בו זמני ואל זמני. רק משום כך לא
מדובר בחוט עלילה היוצא ממקום אחד ומסתיים באחר, אלא, המון
חוטים הנקשרים במקומות שונים ומשונים... ובאמצע, באמצע הם
מאיימים לקשור אותי ולהחניקני...
ובכן, מדובר במרוץ נגד הזמן: אני חייבת לספר רגע לפני שאחנק
ולא אהיה כאן יותר.