היא יצאה מהמקלחת. מחייכת, מטפטפת כולה על השטיחון הקטן
שבכניסה למקלחת. מנערת את כפות רגליה הקטנות בתזזיתיות משהו.
אני מחייך אליה, קולט את הרמת הגבה הקטנה של המלכה שלי, נדרך.
"תתלבש, אנחנו יוצאים לשתות משהו", היא מנגבת את צווארה בקצה
המגבת הלבנה. אני מתקרב אליה, והיא מוסרת בידי את המגבת. אני
עוטף ומנגב אותה לאט לאט: צוואר, כתפיים, מספיג בעדינות את
החזה, קו המותניים, הבטן העגלולית. אוטומטית היא מתפשקת, ואני
כורע ברך, מנגב אותה בין רגליה, לא יכול להתעלם מריחה, מהדגדגן
הורדרד שמציץ מולי. ירכיים, ברכיים. היא מרימה כף רגל, ואני
מנגב ביסודיות את הקרסול, את האצבעות הקטנטנות, אחת אחת. היא
מותחת את אצבעותיה, אין לי מושג מה כל-כך סקסי בתנועה הזו...
כף רגלה השניה... עכשיו אני קם ומורח אותה בקרם. הרוטינה
הרגילה. היא מתפנקת, חתולה.
"תתלבש יפה, אני רוצה להשוויץ בך", מעבירה כף יד על העורף.
צמרמורת.
"אם כי.." כאן היא כבר ממלמלת לעצמה, "בכל מקרה אתה הזין הכי
יפה בסביבה", לא יודע מה בקשר אליכם, אני אוהב אותה וולגרית
משהו...
היא מתלבשת בזריזות, לא לפני שהיא בוחנת את עצמה מול המראה:
מרימה רגל גבוה באוויר, בודקת את מה שמתגלה שם. מריטה מעולה,
מדויקת. אני מרטתי אך אמש. מסובבת ישבן למראה, ומתכופפת, בעצם
לא מתייחסת אלי שם, כאילו אני עוד רהיט. ואני, כל מה שממקד את
תשומת לבי באותם רגעים הן הבעות פניה המתחלפות במהירות. כשהיא
לא על המשמר, אפשר לקרוא את הרהוריה בקלות כאילו היו כתוביות
על מצחה.
"הולך להתלבש?" וכבר ראשה מוטה מטה תחת זרם אויר חם. רעמה כהה
מבהיקה וארוכה, שזוכה כרגיל לייבוש פרוע.
אני מתכונן בזריזות: חולצה מכופתרת מגוהצת למשעי ("השארם שלך
בולט יותר כשאתה סולידי") ג'ינס בהיר, ונעלי עור. ("תמיד הקפד
לקנות נעליים מעור רך וגזורות היטב, נעליים מספרות על בעליהן
הרבה יותר משתתאר")
חומות. לא שחורות. כל סוגי החום, וכל האפורים עכבריים באים
בחשבון. לא שחור. רק היא נועלת שחור.
כשאני נכנס לחדרה היא כבר לבושה, מאופרת במקצועיות, מורחת את
שכבת האודם האחרונה, הרוכסן בגב פתוח לאורכו. תאווה לעיניים.
עכשיו היא מחייכת לעצמה במראה, בודקת את פניה ממספר זוויות,
משרבבת את שפתיה: מלאות, עם בליטה כזו בשפה העליונה, שמשווה לה
מראה מתריס משהו.
היא מתבוננת בי, סוקרת אותי לאורכי, מרוצה מהמראה. היא מניחה
את הליפסטיק על השידה, מתבוננת בי דרך המראה, ומטביעה את שפתיה
על המראה... למה יש לי הרגשה שיהיה כיף היום?
אני מתקרב אליה מאחור, בלי לאבד קשר עין איתה במראה, ומנשק
מתעלס מלקק את סימני שפתיה שעל המראה. משהו, אולי האוויר שנעצר
בחזה, מראה שהמחווה השפיעה עליה.
"הרוכסן", היא מסתובבת ואני סוגר במשיכה אחת. "סנדלים", היא
ישובה על הכסא, בעוד אני כורך את הרצועה הדקה בוהקת סיבוב וחצי
מסביב לקרסולה, וסוגר את האבזם הזהוב, בדיוק במקום בו מתחיל
הקעקוע על שוקה השמאלי.
קעקוע למבינים, היא צחקה, כשהחמאתי לה עליו בפעם הראשונה בה
נפגשנו.
ואכן למבינים: קעקוע בצד שמאל -  ספק נשר ספק עיט מתבונן אליך:
מדובר בסמל אינדיאני, שליטה מנטלית. שליטה בכוח המוח.
"מוכן, יפה שלי? נצא לחגוג קצת?" היא עונדת את הטבעת הגדולה
בידה השמאלית, מזליפה לחלל בושם וחולפת דרכו ("בושם צריך להיות
רק רמז, אחרת הוא מאבד את ניחוח הגוף הטבעי, אנחנו חיות, לריח
שלנו יש משמעות").
יצאנו. היום יש טראנד כזה, לפאבים שוב קוראים בארים, מחולקים
לחללים קטנים ליתר פרטיות, ברבים מהם הישיבה היא על ספות רכות,
נמוכות משהו, והמוזיקה שמתנגנת כבר לא קצבית מטורפת, אלא
חושנית שקטה מחלחלת.
מישהו סיפר לי פעם שככל שמוזיקה היא נמוכה ומתאימה בפעימותיה
ללב,  היא יוצרת נינוחות גדולה יותר.
אני פותח את הדלת בפניה, עיניה נוצצות בקונדסות, "תודה,
אדוני", ואני עונה מיד: "אין על מה גבירתי, אני כאן כדי
לשרתך", קד קידה בלתי מורגשת, מה היא זוממת? "באמת, אלא שלא
הייתי רוצה להטריח אותך", היא אומרת...
"כל שתבקשי, יקירה", הכוך הרגיל שלנו תפוס בחלקו, אלא שהיא לא
מתפנה לחפש מקום אחר, ומתיישבת על הספה, מחווה בידה. אני יושב
אם כך לידה, ולא מולה.
בזוית העין אני בוחן את האישה שיושבת מולנו לבדה: כבת 45, אולי
קצת יותר, אבל חטובה ושמורה, כפות ידיים מסודרות, ציפורניים
ארוכות, לק אדום. הרבה זמן לא ראיתי לק אדום... בלונדית, שיער
עד הכתפיים, עור בהיר.
המלצרית. ההזמנה הרגילה - ויסקי קולה קרח, הכל בנפרד ושתי
פיסות לימון בצד. כן, פעמיים. בהתחלה זה היה נראה לי קצת מוזר,
נשים אמורות לשתות יין או מקסימום קוקטייל מתקתק. לא זו. מכינה
לעצמה את השתייה: הזלפה של קולה פנימה ("רק לשבור את החריפות
הראשונית") קוביה אחת של קרח, שפריץ לימון ("תנסה תנסה, תראה
שזה טעים כך יותר...") ערבוב זריז, לגימה גדולה. הנחה על
המשטח. סיגריה. אני מצית. רוטינה קבועה. מלכה.
אני קולט שהאישה הפנתה את התעניינותה אלינו. היא סוקרת אותי,
אני סוקר את הנמרה שלי שסוקרת את ההיא בתשומת לב שרק אני מזהה.
מכירים את המבט המשועמם הזה של הנמרה שניה לפני שהיא קופצת על
הטרף? ובכן, ככה בדיוק. היא מתיקה את מבטה ולוכדת את שלי. היא
מטה קלות את כף רגלה אל מולי. סימן מוסכם. אנחנו בדו שיח
מבטים. כאן? שואל אותה המבט שלי. אתה מוצא בכך פסול? עונה לי
המבט שלה.. ואיך יכול להיות פסול בעיסוי תמים של כף רגלה
השחומה? אני מתכופף, ומרים אלי את כף רגלה, מתיר את האבזם
העדין. ואני קולט את הזווית. הפישוק שבין רגליה, מבלי שהסתובבה
אל מולי, מגלה אל מול עיניה המשתאות של האורחת את המריטה
המדויקת. חצי חיוך בפני הפוקר, לחיים לוהבות ממול. ההתקשות
אצלי במכנסיים היא מיידית, מעסה את קימורי כף הרגל בידי,
באיטיות בארוטיות,
מגניב מדי פעם מבט לשתי הנשים... אחת נינוחה אך מרוכזת, ואחת
מרוגשת, מזיזה את מבטה מכפות ידי לאורך השוק והירך, אל מקום
החיבור ההוא.
אצבעה של מלכתי ספק חודרת בין שפתיה, ספק מנושקת מלוקקת על
ידן.
אות מוסכם. אני לוכד את מבטה מבלי להרפות בעודי מוצץ יונק לוקק
אצבע אצבע... עכשיו היא זזה לאחור, מסמנת לי לבוא לשבת בין
רגליה, גבי אליה, שנינו מביטים באשה המסכנה שמולנו. היא מחליקה
את רגלה סביבי, כף רגלה נחה על מפשעתי הבוערת, רגלה השניה
עדיין נעולה בסנדל, נחה על הרצפה.
עתה מנהלות הנשים שיחת עיניים. אני רואה רק את זו שמולי,
מתרככת מעט, כנראה לאור מחווה ידידותית מהפנים שאחרי גבי.
מלכתי שולפת את רגלה, מתפתלת מעט, ומרימה את הכוס שלה, הן
משיקות כוסות. הטיית ראש קלה, והאישה קמה ומתקרבת אלינו.
קוראים לה מיכל, נפרדה מבעלה, בן הזנונים שמיהר ונשא את
מזכירתו לאישה.
כן, צחוק הגורל, למעשה היום בדיוק. לא לא לא, זה לא מפריע
לה... רעד בלתי נשלט בשפתיים. מחמיאה לנו על המסירות והאהבה
שלנו. לא משהו שרואים כל יום, באמת. אני מתבונן במיכל, שקצת
שתויה וקצת חבולת אגו,
ומסתכל ביפה שלי, שעיניה האפירו אפילו יותר מהרגיל.
"הצטרפי אלינו הערב", מחוות היד המוכרת, "אני רוני, זהו
ליאור". חיוך ידידותי נפרש על שפתיה, חושף שיניים לבנות.
עתה היא מבקשת ממני להביא את הפוף מצד החדר. מבט מול מבט, ואני
נענה לה מיד. אני מניח את הפוף מולנו, היא מסמנת להניח אותו
בין רגלי...
"בואי לכאן, קרוב אלינו, ליאור יעסה קצת את כתפייך", אומרת
המלכה שלי, ואני שומע את זה כאילו מגיע מרחוק... היא מסרסרת
בשירותי, הייתם מאמינים?
"לא לא, איני יכולה", נבהלת מיכל "אני זזה בכל מקרה עוד רגע או
שניים..."
אני מתבונן ביפה שלי בריכוז, ומושך את מיכל אל הפוף, זו נמשכת
בקלילות וכמו בהילוך איטי משהו מתיישבת עם גבה אלי. יד מטופחת
אמרתי? לק אדום? המון זמן לא ראיתי לק אדום...
אני מתחיל להעביר כף יד על גבה של מיכל, ממשש את טונוס העור
ומרקם הבשר. שמורה טוב, מתעמלת כנראה, ריח קל של בושם מוכר...
רוני מסיימת את הכוס, ומזמינה לכולם שוב, אותו משקה. רק עכשיו
אני קולט באיזו קלילות היא משליטה את רצונה על כולם. אפילו לא
שאלה את מיכל מה היא רוצה לשתות, או אם היא רוצה בכלל...
הן מדברות בשקט, מתחייכות אחת אל השניה, כאילו אני רהיט או
ציור קיר,
התחושה העמומה ההיא עולה בי בבטן, אולי זה יראה לכם כעס, אולי
סתם רציתי להראות שיש לי השפעה,
המממ...
היד שלי גלשה במורד עמוד שדרתה של מיכל, מגע אינטימי משהו, רך,
בוחן.
ההשפעה של המגע הייתה מהממת גם לי, היא הרימה את ראשה למעלה,
אנחה נפלטה מבין שפתיה, וגופה נלחץ כנגד גופי. מתבונן ברוני,
לא מסיט את המבט, היא מחייכת, פני פוקר חוץ מנעילת לסתות קלה
אותה אני מכיר...
היא מתרגזת קצת... עכשיו ידי לוטפת חופנת את החלק העליון של
עכוזה של מיכל. זו, לא שמה לב כמעט ממה שקורה סביבה, מקרבת אלי
את ישבנה.
הפוף והדרגש בו אנו ישובים נמצא כמעט באותו גובה, מה שמאפשר לי
ללחוץ אל ישבנה את אברי הזקור בחצי השעה האחרונה. הזנזונת
רעבה, נראה שלא אכלה כמו שצריך זמן רב. ביטחון עלה בי, חייכתי
לרוני. לו ארצה אוכל לזיין אותה כאן, מול עיניה הנדהמות והלסת
הקפוצה של רוני.
"אני רואה שליאור נעים לך, מתוקה", אומרת רוני, ומגישה את הכוס
למיכל, ומשלה לוגמת לגימה ארוכה.
עכשיו מתחייכת מיכל, ישבנה אינו זז מילימטר מהזין שהיא חשה,
ואומרת בנימה מתחטאת: "הוא טוב, הבחור שלך, ידי זהב..."
"לא רק הידיים, האמיני לי, הוא מכשיר עינוגים משובח, אני אפילו
שוקלת לתת לך טעימה..."
כשמבטה חוזר אלי היא לא ממש מחייכת, גם לא שואלת, אלא מצווה
כמעט,
"טפל בה קצת".
היד שלי בתוך המחשוף, לוחץ רכות על השד הלבנבן, סוחט גניחה.
עכשיו כולה עלי, מרוחה לגמרי, בוערת לחלוטין. רעבה. אני לא
מוצא תיאור טוב מזה. רעבה.
אם אני כבר מכשיר עינוגים, וככה מתייחסים אלי, ראוי שאעשה
עבודתי מתוך אהבה, לא? אני מסיט את עיני מרוני, מרוכז כולי
במיכל, בריחה, בקולות הגרוניים נמוכים שיוצאים ממש מבטנה.
עכשיו שפתי על צווארה, מסיט את שיערה לצד במשיכה ברוטאלית
משהו,
עיניה מתערפלות. בעלה כבר לא יקבל מהמזכירה המזדיינת שלו להט
כזה לעולם, רעב כזה. שיני על העורק שלה, ידי בין רגליה, מסיטות
את החצאית למעלה, חושף מול רוני את הרטט שעובר בירכיה של מיכל.
אלוהים...
הכל רטוב שם... אוטומטית כמעט אני שולח אצבע אל בין שפתי,
מרחרח וטועם... אני לא יודע מה בקשר אליכם, אבל אם לאישה יש
רטיבות ניחוחית וטעימה, אין הרבה דברים טעימים מזה בעולם. מת
על זה, משתגע.
המלצרית נכנסת לשאול אם יש צורך בעוד משהו, עיניה נפתחות
בתדהמה,
נעצרת על עומדה רגע אחד נוסף ומיותר, למרות שרוני נפנפה אותה
בחביבות.
הכל מתחיל למצוא חן בעיני, הורמונים שוצפים לי בדם, הטבע קורא
לי, יש לי הרגשה כזו שיכולתי לעבור כאן אישה אישה ולזיין את
כולן עד שכולן היו הופכות לשלולית אחת גדולה של מיצי כוס...
בהנפה אחת אני מרים את מיכל, מסיט תחתון קטן מהדרך, ומושיב
אותה עלי.
עכשיו אני מתעסק במכנסי, משחרר את האיבר הלחוץ, סמוק כולו
משילוב של לחץ והתרגשות.
אני שומע את רוני לידי, פוקדת: "תגמיר אותה, אל תגמור".
הזין שלי רץ בתוך החלקלקות הזו בשניה פנימה... אלוהים, זה
טובבב.
הייתם מאמינים שהיא תגנח בקול רעש כזה?
אנשים החלו לעבור "במקרה" לכיוון השירותים, גברים החלו לגדל
במהירות בליטה במכנסיהם, אני מלך העולם באותו רגע... מלך
אמיתי, מקנאים בי כולם... אוחז אותה במתניה, ומרקיד אותה עלי,
צעקה... כולה מתכווצת עלי,
גומרת... כישורי ואגינה לא רעים, כנראה שהיא מתאמנת לבד
בבית...
אני כמעט מתפוצץ לה שם, כמעט לא מחזיק מעמד. ושומע את רוני,
כאילו הד של קולה מרחוק: "אל תגמור".
מיכל נעצרת עלי, סחוטה משהו, שיכורה מאנדרופינים ואלכוהול.
מרים אותה קלות, מישר את החצאית שלה, מושיב אותה על הפוף...
"אני בטוחה שלא ציפית שיום הנישואין של בעלך יעבור בהנאה כזו",
רוני מחייכת למיכל, שמלטפת את צווארה ונושקת לשפתיה...
"אמ... אוי... אני לא יודעת מה לומר," צחקוק "אתם נהדרים, ו...
אני חושבת שאני כבר צריכה ללכת הביתה, אעצור לי מונית, אני לא
ממש כשירה ל..."
עוד צחקוק, "בעצם, אני כשירה רק לשינה עכשיו", היא נושקת לי
ולרוני שוב,
ומתאדה כמעט ברגע...
אני מצית סיגריה לרוני, ואחר כך לי, מנסה ליישר את הזקפה
האיומה שבמכנסיי. "אני לא צעצוע מין שתעבירי למי שמתחשק לך,
רוני", קולי שקט.
"לא ראיתי שסבלת כל-כך", קור נושב מבין שפתיה.
"לא, לא סבלתי, היא שווה לגמרי מיכל, חבל שזה מה שהיא הצליחה
לקבל ממני, הכוס שלה... יש לה כוס טעים". עתה אני מתבונן
בנעילת שיניים הדוקה. שתקנא, מגיע לה. שתטעם מהדייסה שבישלה.
"אני הולכת לשירותים", ומיד קמה, מסובבת את ישבנה מולי, אוספת
מבטי גברים בדרכה, אליהם היא מחייכת באדיבות. מלכה. המשחק חייב
להמשך.
אני מחכה רגע, וקם אחריה, נוקש קלות בדלת השירותים, אופס, היא
פתוחה...
היא כורעת בספק עמידה ספק ישיבה, מטילה קילוח מקציף לאסלה
("לעולם איני יושבת על אסלות ציבוריות, אני לא יכולה לשאת
אפילו את המחשבה)
"מה קרה?" קולה קריר משהו, צינה נושבת ממנו...
אני מסתכל מהופנט אל הקילוח הזהוב, השמח, ששוצף מבין רגליה,
כמעט רוצה לחוש בו על כפות ידי, אבל לא.
"כלום לא קרה, התגעגעתי אז באתי", אני אומר בשקט. היא מתיישרת,
חצי חיוך. "אני מניחה שתצטרך להתגעגע עוד קצת, אני לא נוגעת
בזין שהיה בכוס אחר אלא לאחר שבועיים. תקופת צינון."
"את..." אני אומר ולא ממשיך, מושך אותה מעורפה, מהרעמה הנהדרת
הזו שלה, מסובב את גבה אלי, עכשיו נדחפת ידי השניה אל בין
ירכיה... נפוח ורטוב, כצפוי. מכופף אותה, סוטר על ישבנה בכף יד
גדולה, "את פשוט זנזונת קטנה ומיוחמת בעצמך, כל מה שאת צריכה
זה זין עכשיו, סמכי עלי". עוד הצלפה, היא גונחת, מרימה את
ישבנה למעלה באוויר, מחזיקה בדפנות האסלה עליה לא תניח את
ישבנה אף פעם. "שבועיים צינון, זנזונת קטנה? קשה לי לראות אותך
במצב הזה, את הרי מכירה אותי, ג'נטלמן. מה יהיה רע בזין עם
מיצים של אחרת עליו?" ולפני שהיא מעכלת, כולי בתוכה, בתוך
המתיקות המשגעת שלה, ידי לוחצות את ישבניה אחד כנגד השני, אני
קולט את החייתיות המוטרפת שלה, היללות הגרוניות שלה, ההרקדה
חסרת המעצורים שלה את ישבנה, את הגמגום שמגיע כשהיא גומרת...
"את רואה, כלבה קטנה? כלום לא רע בזה, את מתפתלת יפה מאוד על
מיצי כוס של אחרת..." עכשיו אני מתנשף כבר, מתפוצץ לתוכה
למיליארד חלקיקים כשאני שומע אותה : "כן... אוייי... מתוק מתוק
שלי... תגמור לי, תגמור לרוני שלך..." אני פשוט מת עליה, על
האישה הזו. גם אם הייתי צריך להתנזר בתמורה לליקוק ירכיה בלבד,
הייתי בוחר באפשרות הזו בשמחה. מטורף, מה אני יכול לעשות.
עתה היא מתיישרת, שולחת אצבע לתוכה ומלקקת טיפת זרע. מביטה בי
מחייכת: "פתח את הדלת ילד",
אני מוריד את ראשי בהכנעה, "כן, גבירתי".
ידעתי שזה יהיה ערב מיוחד, יש לי אינטואיציות אני...