ברגע שסימנו לדבר ידעתי שאני חייבת לשבת ולכתוב לך סיפור.
השעה כבר שש בבוקר עכשיו, בסוף השיחה שלנו. אבא ואמא כבר קמו,
אני שומעת אותם מסתובבים בבית. אמא בטח מסדרת ואבא מתארגן
ליציאה לתפילה. צפניה-חבקוק, החמור של הראל, השכן שלי, נוער
כבר בחוץ.
פעם ראיתי את הראל עומד בחוץ בארבע בבוקר בעניים טרוטות ומסובב
את הראש של צפניה-חבקוק כאילו שהוא מנסה לגרום לו לאיזה נקע
בצאוור. "מה אתה עושה", שאלתי אותו, והוא ענה לי בעייפות
-"מנסה לכוון אותו לשעה טיפה יותר מאוחרת".

אז איפה היינו? אה, בלכתוב לך סיפור.

דברנו שמונה שעות וכל הזמן חזרנו לכאב שלך, על דברים שאי אפשר
לשנות.
שמונה שעות קישקשנו בצ'אט. מה היה שם בכלל? קצת קשקושים מסוג
"איך היה לך בל"ג בעמר? ("טוב תודה, נהנינו קשות, אני, הראל
וצפניה חבקוק" או לחילופין - "את יודעת, מוסיקה, בירות וגראס.
תרבות").
היו קצת שיחות נפש שהביאו אותנו, כמובן לנקודה אחת... והנקודה
עצמה, סקס. אבל,
א. אנחנו בסך הכל בני אדם.
ב. זה ממש לא היה נורא.
ג. זה היה מוסווה בדיון תרבותי על ההבדלים בין עולם הדוסים
המתבגרים מול עולם החילוניים המתבגרים. נורא אקדמי ומחורמן
מצידינו. האין זאת?

זהו, אז, בערך בנקודה הזאת, הגעתי למסקנה שאני רוצה לכתוב לך
סיפור ולא כ"כ ידעתי על מה. עד עכשיו אני מנסה לחשוב.
יש לי הרבה על מה לכתוב עליך (אחרי שמונה שעות את מקבלת מושג
קלוש על מי שעומד מולך) אבל אני לא יודעת... לא יוצא לי.

לעזאזל (איזו קללה חמודה של דוסים), מה שעולה לי כל הזמן לראש,
זה צפניה חבקוק. אלוהים, איך נמאס לי מהיצור הגונח הזה.
אגב, סתם שתדע, צפניה-חבקוק נרכש בשישה שקלים חדשים. ללמדך
שעוד יש דברים טובים (טובים?!) שנקנים בזוזים מעטים. (חוץ
מכרטיס של אגד בתוך העיר ואפילו הוא כבר לא כ"כ זול והוא גם לא
נחשב, כי מי נהנה מנסיעה צפופה בין בתי שחי מזיעים?). לעניין.
איפה היינו? אה... נושא, נושא...

עברה לי בראש מחשבה לקחת משהו שדברנו עליו ולפתח ממנו משהו. זה
יכול להיות רעיון. רק מה? פשוט לא בא לי על זה. וגם עברנו איזה
חמישים מיליון משהואים (משהו ברבים) ואני לא זוכרת את כולם
(תירוץ מטומטם, אבל באמת לא בא לי על זה).

אני מצטערת, אבל אני לא יודעת על מה לכתוב. בכלל, יש לי תחושה
שלא משנה מאיזה צד אני אגש לזה, בסופו של דבר, איכשהו, אני
אגיע לבדידות, לצורך לשנות ולהיות תמיד בשליטה ומי צריך או
רוצה עוד מישהו שיטחן לו בראש את הנושאים האלה?. אני לא, בכל
אופן, לי יש אותי בשביל זה, לעשרים וארבע שעות ביממה.

פתאום נהיה שקט בחוץ. צפניה חבקוק נדם. ללמדך שאפילו לחמור
כמוהו אין מה לומר כשהוא מביט אל הבדידות.

לילה טוב, שרון.