הנסיכה היפה אלי ואני נפגשנו בלונדון. היה לה את השיער
הבלונדיני הכי יפה שראיתי בחיים שלי. היו לה עיניים כחולות
ענקיות ושיניים לבנות וחיוך מקסים. אני יודעת כי היא חייכה
אלי. אני בטוחה שהיא סימנה לי עם היד להתקרב אליה ואכן התחלתי
לצעוד לקראתה וכשהייתי ממש קרובה דווקא אז התחלתי לרוץ. הריצה
הזאת הייתה ריצה של התרגשות להגיע מהר מהר לפני שתעלם... ואז
התחיל כל הבלגן. מליון שוטרים עם אלות וסוסים וצעקות - כולם
התנפלו עלי, המון רעש וצרחות. השכיבו אותי על הרצפה, יותר נכון
הפילו אותי לרצפה ודחפו לי את הראש לתוך הכביש, עד שלא היה לי
אוויר. משכו לי את הידיים מאחורי הגב ושמו באזיקים. בכלל הייתה
ממש מהומה גדולה מאוד. עברו המון שעות עד שבסוף ממש מאוחר
בלילה, שחררו אותי ואמרו לענת חברה שלי, שאני חייבת לעזוב מיד
את המדינה.  ענת אמרה שכמובן, דבר ראשון על הבוקר. היא הייתה
שולחת אותי כבר היום רק שאין יותר טיסות, האחרונה עזבה לפני
שעתיים. היא יודעת, היא סוכנת נסיעות והיא מכירה את לוח הטיסות
מלונדון לישראל בע"פ. היא הוסיפה גם שהיא תשגיח עלי ושלא ידאגו
כל-כך הרבה, כי הם בטח כבר מבינים שאני לא באמת מהווה איום -
לא על הנסיכה אלי היפה ובטח שלא על המדינה. הם בטח גם מבינים
שהייתה כאן אי הבנה והם כנראה לא כל כך הבינו את מה שקרה שם,
ברחבה, לפני הארמון.
ענת כנראה קצת הגזימה כי באיזו שהוא שלב השוטר הפסיק לחייך
אליה רק אמר לה שעכשיו אנחנו יכולות ללכת.
בהתחלה ענת אמרה שלא נספר להורים שלי שום דבר, "נגיד שלא הרגשת
טוב והחלטנו להקדים את הטיסה ביום", שזה נשמע די הגיוני. רק
שענת לא חשבה על זה שכמעט כל האנשים מהקבוצה ראו את מה שקרה
ומי שלא ראה אז סיפרו לו ובכלל לא היה שום סיכוי שזה לא יהפוך
לנושא הכי חם לפחות בשבוע הקרוב. אימא שלי, שהיא גם סוכנת
נסיעות בטוח הייתה שומעת את זה. אני אמרתי לענת שתעזוב, הכי
טוב שנספר בדיוק מה שקרה ושבעצם לא קרה שום דבר כזה נורא.
אני קצת הצטערתי שהייתי חייבת לעזוב מיד למחרת. דווקא תכננתי
לחזור לארמון. אני בטוחה שהייתי מוצאת איזו שהיא כניסה צדדית,
כזאת שגם אם היו בה שוטרים אז היו שם מקסימום אחד או שניים ואז
הייתי יכולה להסביר להם שהנסיכה אלי מחפשת אותי ודווקא מאוד
רוצה להיפגש איתי. האמת היא,  שכשראיתי שזו ענת שמטפלת בכל
העניינים, מדברת עם השוטרים, חותמת על ניירות ובאה לקראתי
ומחבקת ומנשקת אותי, אז הייתי ממש קצת טיפ טיפה מאוכזבת, כי
חשבתי שהנסיכה אלי היא זו שדואגת לי אחרי שהיא בטח ראתה איך כל
השוטרים האלו התנפלו עלי.
אבל זו לא הייתה הנסיכה, זו הייתה ענת.

הטיסה נחתה בארבע, ואימא שלי חיכתה לי בשדה. זה מדהים איך
חדשות כאילו עוברות. היא כבר ידעה את כל הסיפור וברגע שראתה
אותי היא חיבקה אותי חזק נורא והתחילה לבכות. אני הסתכלתי על
ענת במבט די כועס כי כבר בבוקר אמרתי לה שהכי אני רוצה זה
שכשאנחנו נוחתות לנסוע לדירה שלי (היה לי חדר ששכרתי בבן
יהודה. סוג של עליית גג די מוזנחת, אבל עשיתי מהחדר הזה ממש
ממלכה חמה שלי). ענת אמרה שהיא לא חושבת שאני צריכה להיות לבד
עכשיו ובכל מקרה היא לא מוכנה לקחת אחריות ושגם סימה (אימא
שלי) היא בעצם חברה שלה. הרי המשרד שלה נמצא באותו בניין
משרדים שלנו, ובכלל הרי אכלנו די הרבה ארוחות צהריים משותפות
ובקיצור היא פשוט חייבת לספר לה. הזכרתי לה שבהתחלה היא זאת
שלא רצתה לספר שום דבר לאף אחד אבל ענת בכלל לא התייחסה לזה.
היא אמרה שהיא חייבת לחזור הביתה, ושעדיף שאני לא יבוא אליה כי
תינוק  ובעל זה לא מה שאני צריכה עכשיו.

אימא שלי אומרת שכל הסיפור שלי עם הנסיכה והשוטרים זה הכל בגלל
שי. גם ענת חושבת ככה. אני חושבת ששי בכלל לא קשור לכל העניין,
אבל ממש אין לי כוח לדבר עימן על זה, אז אני לא מגיבה.
אני רציתי לחזור לעבודה כבר למחרת אבל אימא שלי אמרה שמה פתאום
ושכדאי שאני אנוח בבית. אבא שלי אמר שנכון, הכי כדאי שאני אנוח
בבית שאני אקרא ספרים ואסתכל בטלוויזיה כמו פעם שכשהייתי חולה
והכי אהבתי להישאר בבית. הוא גם הבטיח לפנק אותי כמו אז.
ריחמתי עליו. אבא שלי לא מבין למה זה קרה לו שפתאום הבת שלו
גדלה והיא כבר לא התינוקת שרוכבת לו על הכתפיים ומסתכלת עליו
בעניים מעריצות. אני בטוחה שהעיניים המעריצות זה מה שאבא שלי
הכי מתגעגע אליו. רציתי להגיד לו הרבה פעמים שגם אני מתגעגעת
למי שהייתי או למחשבות שהיו לי. כבר המון זמן שהמחשבות שלי לא
נעימות לי בכלל.
כמה בקרים אחרי זה שי בא לבקר אותי, לא לפני שהוא קיבל רשות
מאימא שלי. אימא שלי יכולה להגיד לי עד מחר ששי אשם בכל. עוד
לא קרה שהיא אמרה "לא" לשי על איזושהי בקשה שלו. אימא שלי הכי
רצתה ששי ואני נתחתן. לי לא היה איכפת להתחתן איתו אבל גם לא
היה איכפת לי לא להתחתן איתו. אני פשוט יודעת שלשי ולי יש
מחשבות לגמרי אחרות כשאנחנו מדברים על חתונה.
שי חייך אלי ושאל אותי איך אני מרגישה. ראיתי שלא נוח לו.
אמרתי לו שאני מרגישה בסדר גמור ושבכלל לא ידאג לי. אמרתי לו
גם שאני לא יודעת מה מספרים אבל שאני רוצה שידע שלי היה מאוד
נעים בלונדון ושכרגיל נהניתי, כמו שאני תמיד נהנית
ב"אדיוקישנים". שי אמר ש"כרגיל" זה קצת מוגזם כי, אפשר לספור
על יד אחת את מספר ה"אדיוקישנים" שבהם השתתפתי למרות שתמיד הוא
שואל אותי ראשונה מכל העובדים.  
שי הוא הבוס שלי והוא הבעלים של סוכנות הנסיעות שי בע"מ.
בהתחלה הינו רק שי, ענת ואני. ענת לא הייתה נשואה עדין למרות
שהיא ויריב כבר היו חברים. יריב, שי וענת מכירים עוד מהצבא. הם
היו בגולני ביחד. בזמן שענת ויריב חרשו את המזרח, שי עשה קורס
סוכני נסיעות. הוא אמר שאין לו זמן לשטויות האלו, של לנסוע
למזרח ובכלל לישון בשק שינה כבר היה לו מספיק. מעכשיו הוא מוכן
לישון רק במיטה שאליה מצורפת מקלחת עם מים רותחים ומגבות ממאה
אחוז כותנה, גדולות, רכות וחלקות.
אני הכרתי את שי ביום הראשון שהוא פתח את המשרד. הוא שכר חנות
בבן יהודה, השיג שולחן כתיבה והדביק על חלון הראווה שלט -
"דרושה סוכנת נסיעות, ניסיון לא הכרחי".
אני בדיוק עברתי לשכונה וחיפשתי עבודה אז נכנסתי פנימה. שי
קיבל אותי מיד.

הסוכנות שלנו התמחתה בחבילות זולות במיוחד למקומות רגילים,
"קונבנציונלים" כמו ששי הגדיר. אנטליה, איסטנבול,  פראג,
בודפשט -  שי נתן "כמה שיותר בכמה שפחות" ומהר מאוד המשרד גדל.
ענת הפכה למנהלת גדולה. שי נתן לה משרד משלה ושאר העובדים קצת
מפחדים ממנה. שי רצה לתת גם לי משרד, אבל לא הסכמתי. ממני אף
אחד לא מפחד.
בהתחלה, בחודשים הראשונים, ענת, יריב, שי ואני הינו מן חבורה
כזאת. היינו יוצאים כמעט כל ערב וחוזרים הביתה לפנות בוקר.
היינו הולכים למועדונים ורוקדים ללא הפסקה.  הריקודים האלו,
שהיו מסתיימים כאשר לא יכולתי פיזית לזוז יותר, הם מה שאני הכי
מתגעגעת אליהם. אהבתי כל שנייה, כל חלקיק שנייה. אני זוכרת
שהייתי צוחקת הרבה ושי לא הפסיק לנשק אותי ולחבק אותי. החודשים
האלו זכורים לי כמו שזוכרים ביקור מענג במיוחד אצל החברה שלך,
כשהיית ילדה, והרשו לך לישון אצלה בלילה וכל הלילה פטפטתן
ואכלתם את הממתקים שאימא שלה השאירה במיוחד בשבילכן. זמן שאין
בו סדר יום רגיל של לישון, לאכול, לדבר. היו רק שי ויריב וענת
ואני ומועדונים ומוזיקה חזקה.
זה נגמר בוקר אחד, או אולי זה היה ערב אחד. שי אמר שזה לא
מתאים לו, שככה הוא לא יכול להמשיך, יש לו עסק שהוא בונה, הוא
לא יכול לישון שעה בלילה, הוא לא יכול לעשן כל הזמן, זה לא מה
שהוא רוצה מהחיים שלו. הוא אמר את זה בשקט.
היינו ארבעתנו אצלי בחדר. לכולנו היו עיניים אדומות. שי נשמע
מדוכא וזה הפתיע אותי. אני מעולם לא הייתי כל כך מאושרת. שי
אמר לי שהוא מצטער, הוא יודע שהריקודים האלו זה הדבר שהכי חשוב
לי בחיים, אבל הוא פשוט לא יכול להמשיך ככה.
אני זוכרת שחיבקתי אותו חזק ואמרתי לו שמה פתאום הוא מצטער
ושזה בסדר גמור, ובכלל הוא צודק ובאמת חסרים לנו שעות שינה.
יריב וענת הלכו ואמרתי לו שכדאי שגם הוא ילך "כדאי שתישן ותנוח
אני אראה אותך בעוד כמה שעות".
אחרי ששי הלך שטפתי את הפנים, לבשתי את אחת מהשמלות הנוצצות
שלי, התאפרתי עם המון אודם חזק והלכתי לבד למועדון שהיינו
הולכים אליו תמיד. היה  תור בכניסה. תמיד היה תור וזה לא משנה
מתי הגענו. לא חיכיתי. עקפתי את התור ונכנסתי פנימה, זה היה
כמו שזה היה תמיד: ריח של דיוטי פרי, הרבה רגליים חשופות בנעלי
עקב, בגדים נוצצים, אודם - הרבה אודם ורעש של מוזיקה שדופקת
חזק חזק בראש. הרגשתי איך הרעש הזה דופק לי בלב והתחלתי
להתנועע כל פעם קצת יותר. עבר זמן וכנראה שדי השתוללתי והרגשתי
מאוד חזקה. אף לרגע אחד לא שכחתי שאני שם לבד וזה היה כיף.
הרגשתי טוב יותר משהרגשתי אי פעם, ריחפתי ממש.
ואז, באמצע של ההרגשה הזו, באמצע הריקוד שלי, כשאני מרגישה את
כל כולי - הרגשתי אפילו את האצבעות בכפות רגליים מרוב שהיה לי
טוב, מישהו תפס אותי והכניס את היד שלו לתוך המחשוף של השמלה
שלי שבאמת היה גדול, תפס את השד שלי בכף יד שלו, לש אותו, קירב
את הראש שלי אליו, הצמיד את השפתיים שלו לשפתיים שלי והכניס את
הלשון שלו לתוך הפה השלי. זה קרה בשנייה אחת, במאית השנייה.
הפסקתי לנשום. דחפתי אותו ממני בכל הכוח, בעטתי בו, נעצתי בו
את העקבים של הנעלים שלי ונשכתי אותו. אני זוכרת שהיה לי טעם
של דם בפה. אנשים התנפלו עלי וצרחו "משוגעת מה קרה לך, אז
נישקו אותך, אפשר לחשוב. כמעט הרגת אותו עם העקב. תגידי תודה
שלא קוראים למשטרה". איש הביטחון תפס לי את הידיים מאחורי הגב
והעיף אותי לעבר הדלת. השמלה שלי הייתה קרועה במחשוף. לא
יכולתי להגיד כלום. היה לי גוש בגרון.
לקחתי מונית הביתה.

בבוקר שי הגיע למשרד עם חולצת כפתורים מגוהצת. ראו עליו שהוא
ישן ממש. ענת גם התנועעה  אחרת מהרגיל. הכל אצלה היה יותר חד.
פתאום הכל היה שונה.  היא ענתה לטלפונים "שי טורס שלום" בלי
החיוך וקריצה הקבועים שלה. שי היה רציני. הוא כל הזמן נפגש עם
אנשים שלא הכרתי וכל הזמן היו המון לחיצות ידיים. כל השינויים
האלו בטח לקחו זמן אבל לי זה נראה כאילו זה קרה ביום אחד.
שי עוד המשיך לבוא אלי. ואפילו הינו ישנים יחד. הוא היה מחבק
אותי חזק כל הלילה ואומר לי כמה שאני יפה ומלטף אותי כאילו
שאני תינוקת או גורה שרק נולדה. אבל החיבוקים שלו כבר לא היו
נעימים לי.הייתי שוכבת לילות שלמים ורואה איך הלילה הופך לבוקר
ואז הינו קמים ושותים קפה ושי היה מביא לנו עוגות שמרים מבית
הקפה שלמטה ומוריד לי את כל האבקת סוכר מסביב לפה, עם הלשון.
זה נמשך ככה כמה זמן עד שהבוקר הזה שענת אמרה שהיא ויריב
מתחתנים.
שי ואני התנהגנו כאילו שזה היה פרויקט שלנו ונורא היינו
מעורבים. הלכתי עם ענת לבחור שמלה למרות שלא ממש עזרתי לה. הרי
בין שתינו ענת היא זאת שמייעצת, מחליטה ומבצעת, אבל היא ביקשה
שאבוא איתה. אז הסתובבתי איתה ועם אימא שלה יום שלם, זה היה
מתיש. שי ואני נאחזנו בחתונה הזאת בכל הכוח. אם מישהו היה
מתעמק, הוא היה רואה את פרקי האצבעות שלנו אדומים ממאמץ. שי
נשאר איתי עוד כמה חודשים אחרי זה, אבל בסוף הוא ויתר. כמה זמן
אפשר להוריד למישהי אבקת סוכר עם הלשון, לחבק אותה, לערסל
אותה, ללחוש לה באוזן שהיא הכי אהובה ולא לשמוע שום תגובה ולא
להרגיש שום מגע. אז שי ויתר.
אני המשכתי לעבוד בשי טורס, לא עזבתי את החדרון שלי בבן יהודה,
בערבים הייתי הולכת הרבה לסרטים. ראיתי תמיד את כל הסרטים
החדשים שיצאו. הכי אהבתי את כל הסרטים האירופאים, אילו שמציגים
באולמות קטנים ומקסימום יש עוד שבעה אנשים באולם, ככה היה לי
שקט.  

כששי בא לבקר אותי אחרי "התקרית בלונדון" כמו שאימא שלי קראה
לזה, ראיתי שיש לו משהו להגיד, אז שאלתי אותו מה חדש והוא אמר
לי שהוא מתחתן. "מזל טוב", נישקתי אותו על הלחי וחיכיתי שילך
כבר. כשליוויתי אותו למטה הייתה בתיבת דואר מעטפה ואפשר היה
לראות עליה מילים רשומות באנגלית. הייתה לי צמרמורת והרגשתי
איך כל הגוף שלי מתלהט והלחיים נעשות אדומות. התרגשתי נורא,
הייתי בטוחה, בטוחה שהמעטפה היא מהנסיכה אלי.
המעטפה באמת הגיע מלונדון. זה היה מכתב רשמי מהמשטרה שאמר שכל
האשמות נגדי בוטלו, התיק נגנז ואני יכולה לראות את עצמי כמי
שאין לה שום עניין עם משטרת הוד מלכותה.