את אלעד אני מכירה מאז החופש הגדול שבין כיתה י"א ל-י"ב.
אלוהים, אני לעולם לא אשכח את הרגע הראשון שראיתי אותו. זה היה
יום שישי חם בצהרים. אני ודניאלה ישבנו בים לתפוס קצת צבע. היא
התחילה לספר על ההתלבטות החדשה שלה.
"יש אחד..." היא אמרה לי, "שאני לא בטוחה אם אני רוצה
אותו..."
"מה הבעיה?" שאלתי אותה.
"תראי, יש לו פנים יפות. גוף מדהים. הוא מצחיק ונחמד. אבל...
הוא שחקן כדורגל."
"וזה רע כי...?"
היא צחקה.
"כמעט ואין לו זמן... להיכנס לקשר במודעות שזה יהיה קשר קשה זה
טיפשי, לא?"
"אני לא יודעת דניאלה," אמרתי לה. "תמיד שווה לנסות את לא
חושבת?"
היא הישירה מבטה אלי. "אולי את צודקת", היא חייכה. "אין לי מה
להפסיד. הוא אמור לבוא לכאן עוד בקרוב, הוא יושב בניין ביץ' עם
החברים שלו... כשהוא יגיע לכאן תגידי לי מה את חושבת, סבבה?"
"סבבה", חייכתי אליה.
עברה חצי שעה, ודניאלה קיבלה טלפון.
"הלו? אלעד? כן אני כאן. ליד המציל. להרים יד? הנה. אתה רואה
אותי? יאללה ביי!"
ראיתי את דמותו מתקרבת לעברנו. השמש כמעט ושקעה, אבל זה לא
הפריע לי להבחין בגוף המדהים שלו. דבר כזה באמת לא ראיתי הרבה
זמן. גוף בנוי ומוצק, קוביות קוביות, משהו מדהים.
"היי!" היא חייכה לעברו בזמן שהוא נשק לה על הלחי. "מה קורה?"
הוא התיישב. "וואלה הכל טוב... מי זאת החברה שלך?"
"זאת הילה." היא הציגה אותי בפניו. "חברה טובה שלי."
"נעים מאוד!" הוא התבונן בי. אלוהים איזה מבט היה לו. "אני
אלעד."
"היי", חייכתי אליו. הרגשתי כמו גלגל חמישי, פשוט תקועה.
מה אני עושה פה?!
השמש כבר שקעה לגמרי. שניהם היו עסוקים בשיחה קולחת, ואני?
כאילו לא קיימת.
בשלב מסוים הוא החזיק לה את היד. הרגשתי פשוט לא שייכת. כל-כך
רציתי ללכת משם.
אחרי חצי שעה כזאת שישבתי בשתיקה והם סיפרו אחד לשני בערך כל
מה שקרה להם בחיים, דניאלה שמה לב לבאסה שלי.
"יאללה הילה, נזוז?"
"כן." קמתי ממקומי וניקיתי את החול מגופי.
נפרדנו מאלעד שחזר לחברים שלו, והתקדמנו לעבר היציאה מהחוף.
"נו מה את חושבת עליו?" שאלה דניאלה לאחר שאלעד עזב. "נכון
שהוא הכי חמוד בארץ?!"
היא קרנה מאושר.
"הוא... בסדר... הוא נראה טוב... מאוד אפילו..."
"שיואו!" היא קפצה משמחה.
כעבור כמה דקות אמה אספה אותנו ונסענו הביתה.
מעולם לא אמרתי לה, אבל האמת? אם היא לא הייתה רוצה אותו קודם
הייתי לוקחת אותו לעצמי. הוא באמת היה נראה לי כמו בנאדם טוב,
פשוט להתאהב בחיוך שלו. אבל היא הייתה חברה טובה שלי, וזה ידוע
שכשזה נוגע לבנים, לא מתקרבים לכאלה שחברות קרובות שמות עין
עליהם. אז שכחתי ממנו.
חודש לאחר מכן חיפשתי אותו באיסיקיו. אלעד גולדשטיין. ומצאתי.
הסתכלתי בפרטים. כמה ד"שים לחברים וידידות וקצת על מכבי חיפה.
בחור כלבבי.
בין דניאלה ואלעד לא קרה כלום. הם המשיכו להיות ידידים, ומעולם
לא באמת עברו את הגבול הזה. לא הבנתי למה. היא אמרה שהחליטה
שהוא פשוט לא מתאים לה. הוא מצידו לא הראה בה התעניינות מעבר
לזו שיש לו לידידות אחרות שלו.
עבר חודש. לפתע נזכרתי בו, ושוב חיפשתי את השם שלו באיסיקיו.
הפעם כן צירפתי אותו לרשימה. כלום לא יקרה אם נדבר מעט. ממילא
דניאלה לא רוצה אותו. היא לא תפגע מזה.
הוא שאל מי אני. אמרתי לו את השם שלי, והוא זכר. הוא זכר
שנפגשנו בים באותו היום. לא חשבתי לרגע שהוא יזכור. ואז התחילה
תקופה חדשה בשבילי, כזאת שמעולם לא חשבתי שתבוא. היינו מדברים
כל יום, לפחות שעתיים. אחרי זה גם הגיעו השיחות טלפון. דיברנו
כל הכל, באמת הכל. לימודים, בנים, בנות, סקס, מכוניות, צבא.
הופתעתי לגלות שהוא לא רק נראה טוב אלא גם מבין בהרבה דברים.
הצלחתי להתחבר אליו יותר מאשר לכל ידיד אחר שהיה לי אי פעם.
במהרה נהפכנו לידידים הכי טובים. הוא ודניאלה כבר כמעט ולא
דיברו, שניהם היו בסרטים אחרים לגמרי. דניאלה הכירה בחור מדהים
שנהפך לחבר שלה למשך תקופה ארוכה. היא הייתה מאושרת ושכחה
מקיומו של אלעד.
הוא היה מספר לי על הסטוצים שלו, כל שבוע בחורה אחרת, ועל זה
שהוא רוצה משהו רציני, אבל לא מוצא מישהי מספיק טובה ומתאימה
בשביל זה.
היו לילות שהיינו מדברים עד 3... או 4... עד שכבר העיניים היו
נעצמות. איתו תמיד היה על מה לדבר.
היינו נפגשים כמעט כל יום. הוא היה קורא לי אחותי הקטנה, ואני
קראתי לו אחי הגדול. הוא באמת היה כמו אח בשבילי. הייתי מספרת
לו הכל, דברים שלא העזתי לספר אפילו לחברות הכי קרובות שלי.
סודות אינטימיים או כאלה שפשוט עדיף לשמור לעצמך. הוא היה איש
הסוד שלי, והערכתי את הנאמנות שלו אלי.
ככה עברה שנה. זו הייתה התקופה של סוף כיתה י"ב.
אני זוכרת יום אחד שהייתי בדרך הביתה מהחזרות לסוף השנה. כמעט
והגעתי ואז מכונית נעצרה לידי. זה היה אלעד, ולידו עוד אחת,
שלא הכרתי. אלעד היה פנוי משהו כמו חודש באותה התקופה, ולא
הבנתי מאיפה צצה הילדה הזאת. הרי הוא היה מספר לי הכל, והכרתי
את כל הידידות האחרות שלו, אפילו את היזיזות שלו. היא לא הייתה
מוכרת לי. היא נראתה קטנה, גג כיתה יוד.
הוא עצר את האוטו בצד ויצא אלי.
"אחותי הקטנה! התגעגעתי אלייך!" הוא חיבק אותי בחיבוק הגדול
והחם הזה, ואני משום מה הרגשתי ממש רע פתאום, מין מועקה כזו
שלא הבנתי מאיפה באה לי.
חיבקתי אותו בחזרה, אבל הייתי אדישה.
"מה יש לך?" הוא הביט לי בעיניים.
"סורי אלעד, פשוט עבר עלי יום ארוך, אני ממש עייפה."
התינוקת ההיא באוטו הסתכלה עלי. היה בא לי לעקור לה את
העיניים, מה היא מסתכלת?!
"אני הולכת הביתה... תדבר איתי יותר מאוחר... ביי מאמי."
"את לא רוצה טרמפ?"
"לא תודה מאמי... אני מעדיפה ללכת קצת... ביי."
נתתי לו נשיקה והמשכתי בדרכי.
כשהגעתי הביתה צנחתי על המיטה, ומחשבות רבות הסתובבו בראשי.
ידעתי מה קרה לי, ידעתי מה פשר המועקה אבל לא רציתי להודות
בזה. לא רציתי להרגיש ככה, כי ידעתי שזה רק יסבך הכל. עד אותו
היום הכחשתי, קברתי את האמת עמוק עמוק בלב על מנת שלא תצא
לחופשי, אך לא יכולתי להחזיק אותה יותר.
אני אוהבת את אלעד, הבנתי. זאת הקנאה, היא מכאיבה לי בלב. אני
לא יכולה לשמוע שיש לו מישהי, או לראות אותו מסתובב עם קטינה
חדשה.
בערב הוא התקשר אלי.
"מה קורה מאמי?!"
"בסדר."
"מה יש לך?! מה, את כועסת או משהו?"
"לא."
"הילה אני מכיר אותך, משהו קרה לך. מה יש לך?"
"למה לא סיפרת לי עליה?"
"על מי?!"
"על התינוקת הזאת שישבה לך באוטו."
"מי, נטלי?!"
"שיהיה נטלי. למה?"
"אויש נו שטויות. זאת סתם אחת. מה את מתרגשת?!"
"אתה תמיד מספר לי."
"נו אז שכחתי, מה, בגלל זה התעצבנת?"
"לא בדיוק."
"אז למה?"
"כי... ככה! כי אתה מעצבן אותי!"
הוא צחק.
"מה אתה צוחק מטומטם?!"
"הילה, את יודעת שאם זה היה רציני הייתי אומר לך! היא סתם אחת,
באמת..."
"טוב."
"נו מה את עדיין עצבנית?! מה את רוצה, שאני אספר לך על כל ילדה
שאני מסתובב איתה?"
"כן!"
"טוב אז מעכשיו אני אספר לך, אוקיי?"
האמת שלא רציתי. לא רציתי לשמוע יותר על הבנות שלו, לא יכולתי.
רציתי אותו לעצמי.
אבל לא יכולתי לספר לו, ידעתי שזה יהרוס הכל.
"אוקיי."
מאותו יום שום דבר לא היה אותו הדבר. הכרתי בעובדה שאני אוהבת
את אלעד באופן שאני לא אמורה לאהוב, או לפחות לא רוצה, וניסיתי
להדחיק את זה. כמובן שנכשלתי.
הוא היה ממשיך לספר לי על הבחורה שהוא השכיב אתמול ועל הכוסית
שהוא ישכיב מחר, ואני מצידי הקשבתי לו וסתמתי את הפה.
יום אחד הוא בא אלי. שכבנו על המיטה וראינו משחק החיים.
"וואי כל-כך קר לי", פלטתי.
"בואי אלי." הוא סימן לי.
"מה?"
"שימי עלי ראש אני אחמם אותך."
ואני כולי, קיבלתי גלים של חום פתאום.
שמתי עליו את הראש והוא חיבק אותי. וזאת הייתה הפעם הראשונה
מזה שנה שנגעתי בו ככה. לפני זה, מעולם לא העזתי.
"אני בהלם, הם מתנשקים, תראה!"
"למה את כל-כך בהלם?"
"כי... הם אחים! זה חולני!"
הוא חייך. "הילה נו זה ברור שהם לא באמת יהיו אחים בסוף, זה
תמיד ככה. וחוץ מזה גם אני ואת אחים ואני יכול לגעת בך, אז
מה?"
"אבל אני ואתה זה לא באמת!"
עכשיו הוא צחק. "וירון וליה הם באמת? חחחח... את כל-כך מצחיקה
לפעמים."
חייכתי. היה לי כל כך נעים בין זרועותיו השריריות.
מתח רב שרר בחדר. הוא מצידו, המשיך לחבק אותי קרוב אליו. ואני
בכלל לא התרכזתי בסדרה. רק חשבתי כמה שטוב לי ככה ושאני לא
רוצה לעזוב. הוא התחיל ללטף אותי, ואני, כולי התמלאתי
צמרמורות. משהו זז לי בפנים, בלב. פרפרים עפו לי בבטן,
התרגשתי. הסתכלתי לו בפנים ושמתי לב שהוא לא מסתכל בסדרה בכלל,
הוא מסתכל עלי. איזה מוזר... אחי הגדול ואני, נוגעים אחד
בשני... הסתכלתי בו עמוק לתוך העיניים וראיתי אותו בצורה
שמעולם לא ראיתי אותו לפני כן. זה היה שונה מתמיד. לפתע הוא
העביר את אצבעו על שפתי. נשקתי לקצה אצבעו ברכות. הוא התקרב
אלי אט אט, ועצם את העיניים. הרגשתי את שפתיו בין שלי, והרגע
הקסום הזה פתאום קפא בראשי. אני זוכרת ששפתיו היו כל כך
נעימות, כל כך רכות... והצורה בה הוא נישק הייתה שונה מכל אחרת
אותה חוויתי. איבדתי את תחושת הזמן לגמרי. אחרי כמה שניות,
אולי דקה, הפסקנו. הוא פקח את העיניים והביט בי. לפתע הוא
חייך. זה אמיתי, אמרתי לעצמי בלב. כל כך הרבה זמן לא הרגשתי
ככה... חשתי שגם הוא מרגיש כמוני, ראיתי בעיניים שלו. מאוחר
יותר התברר לי שהעיניים שלו שיקרו. הוא קם מהמיטה ואסף את
דבריו.
"נזכרתי שקבעתי עם יונתן ללכת לקסטרו מן, הוא צריך לקנות חולצה
לחתונה של אחיו. אני מצטער מותק.... מת עלייך!" הוא שלח לי
נשיקה באוויר. "ביי."
הוא יצא מבעד לדלת, ואני שקעתי בהרהורים.
לא דיברנו עד למחרת בערב, אז הוא התקשר. ניסה לדבר כאילו הכל
כרגיל, אבל שנינו ידענו שמשהו השתנה. שאנחנו כבר לא אחים. ואז
הוא העלה את זה.
"בקשר לאתמול..."
"כן?"
"שמעי הילה... אני לא יודע מה קרה לי."
"למה אתה מתכוון?"
הוא היסס קצת. "אממ... היה לי ממש כיף אבל..."
החיוך נמחק מהפנים שלי... יש אבל, זה מבשר רעות.
"זאת הייתה טעות, זה לא היה צריך לקרות. את כמו אחותי הקטנה את
מבינה מאמי? אני אוהב אותך כל כך אבל זאת הייתה טעות לבטא את
האהבה שלי ככה..."
שתקתי. לא ידעתי מה לענות לו כי חשבתי שהוא הרגיש כמוני. שגם
לו היו פרפרים, ושגם הוא הצטמרר ושגם הוא הרגיש.
"הבנתי.. טוב גם בשבילי זה היה כלום. סתם נשיקה. היו לי מליון
כאלה."
אני כזאת שקרנית גרועה. אפילו את עצמי אני לא מצליחה לשכנע.
הוא פלט אנחת רווחה. "יופי, אני שמח שסידרנו את זה... לרגע
חשבתי שאני אאבד אותך!"
"אתה לעולם לא תאבד אותי." אמרתי לו בעצב. "אנחנו לנצח."
מהרגע שסיימנו את השיחה, הכל חזרה להרגלו. כאילו אצלו. אצלי
לא.
הוא המשיך לספר לי על הקטינות שלו, התינוקות האלה שלא יודעות
אפילו למרוח עיפרון שחור בעיניים. סיפר לי על ליאור שהשכיב בלי
לנשק אותה אפילו, ואלה שהיא הכי טובה שהייתה לו, ונועה שהיא
אמנם בת 14 אבל יודעת למצוץ מזה מעולה.
שילך להזדיין. נמאס לי להקשיב לו בזמן שהלב שלי נמחץ. נמאס לי
לשמוע. נמאס.
אבל אמרנו לנצח. ידעתי. אם אני אגלה לו את האמת, מה אני
מרגישה, אני אאבד אותו. הנצח יסתיים בשבריר שניה. ואני אהיה
אחראית לכך.
לא הייתה לי ברירה אלא להדחיק את הרגשות שלי שהתחזקו בכל יום
שעבר. באחד הימים הוא היה צריך לבוא אלי כמו כל ערב כדי שנראה
משחק החיים יחד. כל-כך חיכיתי לחיבוק שלו, לשים את ראשי על
החזה שלו ולהרגיש את זרועותיו סביבי כמו תמיד. אבל הוא לא בא.
וחיכיתי עוד 5 דקות ועוד 10. הוא עדיין לא הגיע. התחלתי לדאוג
לכן צלצלתי אליו.
"אלעד?"
"היי מאמי." הוא אמר בקרירות שלא הייתה אופיינית לו.
"למה לא באת אלי? כבר חשבתי שקרה לך משהו!"
"לא.. לא מותק הכל בסדר. אני מצטער, לא יכולתי להגיע..."
"קרה משהו?"
"לא בדיוק..." הוא ענה. שמעתי את האי נוחות בקול שלו, את הטון
בו הוא מדבר תמיד כשיש בשורות רעות.
"אז למה אתה נשמע ככה?"
"שמעי הילה... אני..."
"נו? דבר..."
"יש לי חברה."
הייתי בשוק לשניה. מה חברה? איך הוא לא סיפר לי? מי זאת? ומה
לו ולחברה? הוא לא אוהב מחוייבות הרי... אלעד אוהב לדפוק
ולזרוק. אז מה חברה באמצע החיים?!
"הילה?"
"מה?"
"לא שמעת מה שאמרתי?"
"שמעתי... שמעתי..."
"אז בגלל זה לא הגעתי... פשוט קבעתי לעזור לה לקנות בגדים
בקניון ו... שכחתי להודיע לך."
ממתי הוא שוכח להודיע? ממתי הוא מבריז לי בשביל מישהי אחרת? מה
קורה כאן?!
"רגע... מז'תומרת חברה?"
"אממ... למה את מתכוונת?"
"כאילו... אלעד, אתה לא טיפוס של חברה. אתה לא אוהב קשרים
רציניים, אתה אוהב לזיין ולזרוק. להחליף בחורות כמו גרביים. מה
נסגר איתך שפתאום בא לך?"
כמעט בכיתי. היא גנבה לי אותו. ככה מתחת לאף גנבה לי את אור
חיי. קיוויתי שהוא לא ירגיש את הכאב שהלם בלבי.
"תראי... אני פשוט התאהבתי. זה לא קרה לי הרבה זמן ואני חושב
שהפעם זה יעבוד."
"מי זאת?" שאלתי סוף סוף את השאלה הראשונה שהייתי אמורה
לשאול.
"זאת נטלי..."
"התינוקת?!"
"המה?!"
"התינוקת שהייתה איתך באוטו לפני כמה חודשים?! שאמרת לי שהיא
"סתם עוד אחת" וש"אם זה היה רציני" היית אומר לי?!"
"כן. אותה נטלי."
הוא לא אמר לי. אני בשוק. היא לא הייתה סתם, הוא התאהב בה,
והוא לא אמר לי.
"טוב אלעד אני לא יכולה לדבר עכשיו. תהנה בקניון. ביי."
ניתקתי. מעולם לא ניתקתי לו בפנים. הרגשתי את הכאב מתפזר לי
ברחבי הגוף, כמו רעל שמתפשט במהרה ומרעיל כל חלקה טובה שקיימת.
הוא צלצל אלי אבל לא עניתי. כל-כך כאב לי שלא עצרתי לחשוב אם
הוא יודע עכשיו את האמת. אם בשל ההתנהגות שלי באותה השיחה הוא
יודע שיש לי רגשות אליו. שאני אוהבת אותו יותר מאת החיים שלי,
שאני אעשה הכל בשבילו ובשביל האהבה שלו. המשכתי לסנן לו את
השיחות, ואחרי כמה ניסיונות הוא התייאש ושלח הודעה.
"אני לא יודע למה הגבת ככה. חשבתי שתהיי שמחה בשבילי. אם את
חושבת שאני אשכח אותך בגללה את טועה. אני מת עלייך, אחותי
היחידה!"
עכשיו הכאב הלם עוד יותר חזק על ליבי ושיחרר דמעה בכורה שמשכה
איתה דמעות נוספות. התחלתי לבכות. דמעות גדולות, מלוחות, אחת
אחרי השניה, לא מפסיקות. אלוהים, אני אאבד אותו. הוא כן ישכח
ממני, אני לא נאיבית. אני מודעת למציאות. היא תיקח אותו לקנות
בגדים, ולהסתובב עם האוטו, ולים, ולמסיבות. ואני אסתכל בתמונות
שלהם, תמונות בהן הם מחייכים וצוחקים, ואבכה. יו אלוהים. רק
באותו הרגע קלטתי את העוצמות בהן אני אוהבת את אלעד.
החלטתי לענות לו על ההודעה. לא רציתי שידע מה אני מרגישה,
פחדתי לאבד אותו יותר משכבר איבדתי. "אני שמחה בשבילך ומקווה
שהיא תעשה אותך מאושר. מתה עלייך."
שקרנית! כעסתי על עצמי. אני כבר מתחילה להאמין לשקרים של עצמי.
אני שמחה בשבילו נכון? אני כל-כך שמחה שיש לו חברה! יופי!
התחלתי לצחוק על עצמי, הרגשתי כל-כך פתטית. אבל הצחוק לא החזיק
יותר מדי ושוב התחלתי לבכות.
קיבלתי הודעה. הוא ענה.
"את לא יודעת כמה הוקל לי. חשבתי שהגבת ככה בגלל מה שקרה באותו
הערב... אני אולי אקפוץ אלייך יותר מאוחר. ביי אחותי!"
הוא יודע, הוא מרגיש. הוא יודע שלא היו לי מליון "סתם נשיקות"
כאלה, הוא יודע שאני מתה לנשק אותו שוב. אוף. ועוד כמה דקות
הוא בטח יהיה איתה. והוא יחזיק לה את היד, והיא תמדוד בגדים על
הגוף המושלם שלה, ובטח תשאל בקול הילדותי שלה "יפה לי
צ'וצ'י?!" והוא, אלעד שלי, יענה לה. "כן פוקי שלי, מדהים
עלייך!"
זה היה מצחיק אותי אם לא היה כואב לי כל כך. פוקי... איזה
מטומטם זה! כל הכינויים המפגרים האלה... יווו שתחנק! הקנאה
הרגה אותי, מעולם לא קינאתי למישהו ככה.
הוא היה האדם הכי קרוב אלי, הנשמה התאומה שלי. לא יכולתי לסבול
את העובדה שעכשיו יש לו עוד מישהי שהוא אוהב בחיים ואני אצטרך
להתחלק בו איתה. לעזאזל.
שעתיים לאחר מכן הוא קפץ לבקר אותי. הוא נכנס לחדר ונשק לי על
הלחי. התיישבנו על המיטה, אחד מול השני. לא להאמין שרק מספר
חודשים לפני כן התנשקנו על המיטה הזו, ועכשיו אסור לי לגעת בו.
עכשיו, הוא של מישהי אחרת, אחרי שהוא היה שלי ורק שלי שנה
שלמה.
"אז מה קורה אחותי הקטנה?" הוא חייך אלי בחיוך המושלם שלו,
בדיוק אותו החיוך שהיה לו בים, בפעם הראשונה שנפגשנו.
"כלום לא קורה, הכל כרגיל."
"את בטוחה?"
הבטתי לו בעיניים. "למה אתה מתכוון?"
"את לא נראית כאילו הכל כרגיל. אני מכיר אותך יותר משאני מכיר
את עצמי. משהו עובר עלייך. ספרי לי! את תמיד מספרת לי... בשביל
זה אני כאן!"
"שמע אלעד... אני מצטערת שאני קצת משוגעת לאחרונה, פשוט יש לי
מצבי רוח."
"ומה הסיבה למצבי הרוח האלה?"
"אין סיבה."
"לא יכול להיות שאין סיבה. את לא רוצה לספר לי?"
"אין מה לספר."
"הילה..." הוא ליטף לי את הרגל. באופן תמים לחלוטין, כמו תמיד,
רק שאצלי זה הרגיש אחרת. "דברי איתי."
"נו זה סתם..."
"אם זה גורם לך לכאלה מצבי רוח זה ממש לא סתם."
"אוף, איך אתה מכיר אותי כל-כך טוב?! אי אפשר לשקר לך הא?"
"גם השקר הכי מושלם לא יעבוד עלי כשמדובר בך. אני רואה את האמת
בעיניים שלך, והן לעולם לא משקרות."
המילים שלו התחילו להפחיד אותי. אם הוא רואה מעבר לכל שקר שלי,
הוא בטוח יודע. ואם הוא יודע אני אאבד אותו... הרבה זמן לא
פחדתי כמו באותו הרגע.
"נו, את מתכוונת לספר לי?"
הסתכלתי לו בעיניים. לקחתי נשימה עמוקה.
"יש אחד ש... לא יוצא לי מהראש."
"זה הסיפור? בחור?"
"זה לא כל-כך פשוט אלעד.."
"למה לא?"
"הוא לא רוצה אותי... ואני אוהבת אותו."
"דבר ראשון, איך מעולם לא סיפרת לי עליו?"
"לא יודעת למה... אולי זה לא היה חשוב מספיק עד עכשיו."
"ועוד את כועסת שאני לא מספר לך דברים יותר... מי הוא?"
"אתה לא מכיר."
"בכל זאת?"
זרקתי את השם הראשון שעלה לי בראש.
"יונתן שביט. עוזר לך?"
"ממש לא. מה, מאיפה את מכירה אותו?"
"סתם נפגשנו באיזו מסיבה לא מזמן."
"הבנתי. ואיך בדיוק הוא לא רוצה אותך?"
"הוא פשוט לא."
"זה לא יכול להיות."
"למה לא?"
"הסתכלת על עצמך לאחרונה?" הוא הישיר מבטו אל תוך עיניי. "תראי
כמה שאת יפה. מישהו יכול לסרב לך? ומלבד זה, יש לך אופי מדהים,
אני לא יודע איך הייתי חי בלעדייך. מי לא היה רוצה אחת כמוך?
רק אדם טיפש שלא רואה מה נמצא מול העיניים שלו."
אירוני, חשבתי לעצמי. אני מספרת לו שאני אוהבת מישהו והוא אומר
לי שאם הוא לא רואה מה הוא מפסיד, הוא עיוור. אז הוא עצמו
עיוור, כי אני מול העיניים שלו והוא פשוט לא מבחין בי...
"ואיך אני יכולה לגרום לו לראות?"
"אני לא מכיר אותו אז אני לא יודע מה להציע לך. אני רק יכול
להגיד לך שהוא עושה טעות וכנראה מפסיד דבר שיכול להיות הכי טוב
שקרה לו."
"אני מקווה שאתה צודק. אבל עזוב, לא בא לי לדבר על זה."
"אז על מה כן בא לך לדבר?"
"לא יודעת. נו אז איך היה בקניון?"
"היה נחמד, היא קנתה שמלה כזאת עם פרחים אני יודע... ועוד איזה
חולצה. לא יודע, קניות עם בנות זה לא אני..." הוא צחק. "את
מכירה אותי את יודעת את זה."
"כן... אני מכירה אותך הכי טוב מכולם..."
רגע של שתיקה שרר בחדר. הקשבתי לשקט הזה שמילא אותי. רעד קל
עבר בי.
"אז..." הוא ניסה לשבור את השתיקה.
"אז מה הסיפור עם נטלי הזאת?" שאלתי.
"נטלי? סתם את יודעת שהיינו מסתובבים וזה... ו... לא יודע, את
יודעת שרגשות זה לא הצד החזק שלי והאמת שעם הכדורגל אין לי ממש
זמן לחברה ולהשקיע בקשר, אבל פשוט התאהבתי בה. היא ממש מתוקה,
והחלטתי לנסות."
"מה גורם לך לחשוב שהקשר איתה יהיה שונה מזה עם ליאת? או עם
ליטל? גם עליהן אמרת דברים דומים וזה נגמר מהר ומכוער ככל
שזכור לך..."
"לא יודע, זאת פשוט הרגשה, קשה לי להסביר את זה. נו, את בטח
יודעת למה אני מתכוון, את רגשי כזאת את מבינה בדברים האלה!"
"אני מה?!" צחקתי.
"ריגשי!"
"יו! אתה עוד תחטוף על זה!" לקחתי את הכרית וזרקתי לו על
הפנים.
"מה את חושבת שאת יכולה עלי בייבי?! את עוד תראי מה זה!" הוא
תפס אותי במותניים, השכיב אותי במיטה והתיישב מעלי. "עכשיו
נראה אותך!"
ניסיתי להתהפך עליו אבל הוא היה חזק מדי.
"נכנעת?!"
צחקתי בלי הפסקה. "נכנעת נכנעת!"
הוא קם ממני, וישב לצידי. ואני, בטח שלא נכנעתי. אני תמיד
אומרת את המילה האחרונה.
קפצתי והתיישבתי מעליו. "עכשיו מי למעלה הא?!"
הוא צחק. "שקרנית אמרת שנכנעת!"
ואז שתקנו. שתיקה ארוכה הרבה יותר מקודמתה. הוא הביט בי ואני
בו, מבלי להגיד מילה. ואני, עדיין מעליו, לא קמה. הוא הניח את
ידו על הרגל שלי לרגע, ופתאום נסוג. בין רגע אחד שינה דעתו.
הוא הוריד אותי ממנו וקם.
"מצחיקה את..." אמר. "כבר נהיה מאוחר, אני חושב שאני אלך."
"כן... באמת מאוחר."
"ביי מאמי." הוא נתן לי נשיקה על הלחי. "תדעי שאני מת עלייך."
אותו הלילה לא הצלחתי להירדם. חשבתי שוב ושוב על הסימנים
שקיבלתי ממנו לאורך כל הדרך, ועל המילים שאמר לי באותה השיחה.
הלוואי והיה יודע שאני אוהבת אותו, אמרתי לעצמי. אבל הסיכון
גדול מדי, אני לא מסוגלת. והוא מאוהב, הלב שלו שייך לאחרת. הוא
לא יתאהב בי...
זו הייתה תקופת החופש הגדול לאחר סיום י"ב. הקשר עם החברות שלי
השתנה, כבר לא היינו יחד כל-כך הרבה, היה יותר קשה לשמור על
קשר אחרי שבית-הספר נגמר. הרגשתי פתאום כל-כך לבד, כי הייתי
רגילה להיות כל יום עם אלעד, ועכשיו... בקושי היה לו זמן. היה
לו את הכדורגל שגם ככה גזל את רוב זמנו ובנוסף את פוקי
הסתומה.
הוא התרחק מאוד, ועל כך כאב לי הלב. הוא הרי הבטיח שאנחנו
לנצח. שאני יקרה לו והוא לעולם לא יפגע בי או יעשה משהו שיגרום
לו לאבד אותי. ומה עכשיו? הוא בקושי מתקשר. נעלם. הייתי קשורה
אליו בצורה חזקה כל-כך שהרגשתי כאילו איבדתי חצי מעצמי, הוא
פשוט הפך לחלק ממני שלא יכולתי להיפרד ממנו.
הייתי רואה תמונות של שניהם ממסיבות, מחובקים, מתנשקים, מביטים
אחד לשני בעיניים בדיוק באותו מבט בו היה מסתכל עלי. מאושרים.
וזה צבט לי בלב כל כך. מין הרגשה של פספוס כזה, של החמצה
גורלית.
זו הייתה תקופה קשה. תקופה בה דיברנו רק באיסיקיו, ומדי פעם
בטלפון. ריחוק נוראי. בכיתי כל יום על כך, אבל לא הראיתי לו עד
כמה הוא חסר לי. החלטתי להניח לו כי הוא היה מאושר עם פוקי
שלו. וויתרתי. אני לעולם לא מוותרת, אבל הפעם ידעתי - זו מלחמה
שבה אני לא אנצח.
הוא היה מספר לי עד כמה הוא מאושר וכמה טוב לו. כמה שנטלי
מדהימה ומתוקה, כמה שהם מסתדרים, כמה שהיא מתחשבת בו. ואני
שיחקתי אותה שמחה בשבילו, באמת מאושרת על כך שטוב לו. אבל רק
אני ידעתי את האמת שהסתתרה עמוק בפנים. חיכיתי לרגע שהם ייפרדו
והוא יחזור להיות שלי שוב. רק שלי.
המרחק רק הלך וגדל ובמשך שבועיים שלמים לא אמרנו מילה אחד
לשני. אפילו לא באיסיקיו. כבר הרגשתי שהכל נגמר, ולא הבנתי איך
נצח יכול להיגמר. הרי נצח זה לתמיד לא? וגם אהבה היא לתמיד לא?
אז איך?
תמיד כשהלכתי לקניון ברגל הייתי מתעקשת ללכת בדרך הארוכה.
החברות שלי לא הבינו למה, מעולם לא סיפרתי להן שאני אוהבת אותו
מתוך חוסר אמון באנשים, אבל פשוט רציתי לעבור ליד המגרש כדורגל
כדי לראות אם הוא שם. זה הזכיר לי זמנים טובים הרבה יותר בהם
הייתי הולכת למשחקי הכדורגל שלו ומעודדת אותו.
לאחר שבועיים של נתק מוחלט, נפגשנו. כמה אירוני, במקום בו
נפגשנו לראשונה, בים. הייתי עם סיון והוא הבחין בנו. הוא
התקרב, אמר שלום והביט בי ארוכות. משהו בו היה שונה, עיניו לא
היו נוצצות כבעבר. הרגשתי שהיה לו מה לומר, אך הוא לא נתן
לעצמו להתבטא. "טוב לראות אותך שוב", הוא אמר, חייך וחזר
לחברים שלו. הפגישה הזו ממש גרמה לי לחשוב. באותו הערב לא
יכולתי להתאפק ושלחתי לו הודעה לאיסיקיו.
"אני יודעת שאתה שונא המורדים. תמיד אמרת שזה שטויות ולא הבנת
למה אני צופה בזה בכזו אדיקות, אבל רציתי להקדיש לך שיר
מהסדרה... שאולי יגרום לך להבין מה הרגשתי היום כשראיתי אותך.
אמרתי
לא אחזור
לא ארגיש
לא אחשוב
ראיתי אותך
והכל השתנה
לא יכולתי להתכחש למבטך
אולי זה מאלוהים
שאני לא יכולה לשכוח אותך
אולי זה מאלוהים
שאהיה שלך עד הסוף
לא יודעת אם אוכל לסלוח
לא יודעת אם אני צריכה לחזור
כדי לאבד אותך פעם נוספת"
הוא ענה. בפחד פתחתי את ההודעה.
"הילה, יש לי הרבה דברים לומר לך. הסיבה שלא פניתי אלייך עד
היום עם הדברים האלה היא כי כעסתי על כך ששכחתי ממך ככה...
שנתתי לאדם אחר את תשומת הלב שהייתה מיועדת ותמיד תהיה לך.
השאלה שלי אם את מוכנה לשמוע?"
"אני מוכנה לשמוע."
"אוקי אבל זה לא לכאן. אני יכול לקפוץ אלייך כדי שנוכל לדבר
פנים מול פנים?"
"אני מחכה."
הייתי קצרת רוח. לא יכולתי לחכות כבר. השתוקקתי לשמוע את מה
שיש לו להגיד. וכעבור רבע שעה הוא הגיע, ושוב מצאנו את עצמנו
על אותה המיטה.
"אז... מה רצית להגיד לי?"
"קודם כל... שאני מאוד שמח לראות אותך. התגעגעתי אלייך אחותי
הקטנה..."
המילים שלו חדרו אל תוך ליבי.
"באמת?"
"באמת. את לא יודעת עד כמה היית חסרה לי."
"אם ככה, אז למה התרחקת ממני?"
"אני... תראי. הקטע עם נטלי הסיח את דעתי. היא הפנטה אותי,
הייתי כל-כך מאוהב שנהפכתי לעיוור ולא ראיתי שאיבדתי אותך,
ובאשמתי. עד שהבנתי את זה היה מאוחר מדי. אלוהים הילה, אני
כל-כך מצטער."
דמעות עמדו בעיני. הרגשתי שהוא חזר אלי, אותו אלעד שלי, האחד.
ואכפת לו ממני, והוא מצטער.
"כל-כך כאב לי לאבד אותך..." בכיתי. "הגעגועים אכלו אותי..."
הוא חיבק אותי קרוב אליו, והרגשתי פתאום כל-כך מוגנת. לא רציתי
שהוא ילך לעולם יותר, רציתי שיישאר לנצח, כמו שהבטיח.
"אני כל-כך אוהבת אותך אלעד..." לחשתי, והוא ליטף את ראשי
ברכות.
פתאום נזכרתי. נסוגתי לאחור. הוא לא הבין מדוע.
"תגיד..." מחיתי דמעה מלחיי. "מה עם נטלי?"
"את באמת רוצה לשמוע?"
"כן."
"לפני שבוע גמרתי איתה."
"למה?"
"היא... היא בגדה בי. היא שכבה עם החבר שלה לשעבר."
כאב לי הלב עליו פתאום. כל השמחה על כך שהם נפרדו ושאלעד שלי
חזר אלי הצטמקה והפכה לעצב שלי על הכאב שלו. ידעתי שהוא בוודאי
התייסר על כך המון. הוא כל-כך אהב אותה.
"אבל... למה? חשבתי שהיה לכם טוב יחד..."
"גם אני חשבתי."
"או אלעד שלי... אני כל כך מצטערת..."
חזרתי אל בין זרועותיו וחיבקתי אותו חזק.
"אתה מבטיח שלעולם לא תעזוב אותי יותר? שהפעם באמת תישאר
לנצח?"
"אני מבטיח לך. את לא מתארת לעצמך כמה שאני אוהב אותך הילה.
אני לעולם לא אתן לשום דבר להפריד בינינו. לעולם."
מעולם לא הרגשתי כל-כך קרובה למישהו, ומעולם לא הייתי כל-כך
מאושרת. אותם רגעים מדהימים נצורים בלבי עד היום. רק אז באמת
הבנתי עד כמה אכפת לו. באותו הלילה, בניגוד ללילות אחרים,
נרדמתי עם חיוך על השפתיים. חיוך מתוק שנבע מהאושר שהציף אותי.
פתאום, החיים נראו לי פשוטים וורודים.
כאן התחילה תקופה חדשה בחיי, תקופה מדהימה שלא הייתה לי כמוה.
היינו נפגשים כל יום, הוא הקדיש לי את כל הזמן הפנוי שהיה לו.
הסתובבנו יחד המון, היינו נוסעים לקניות בת"א, הוא למד לאהוב
את זה בניגוד ללפני כן, או ללונה פארק או לממדיון. יש מעט מאוד
מקומות בהם לא ביקרנו יחד. נוצר בינינו קשר הרבה יותר חזק ממה
שהיה לפני, והייתי מאושרת. הרגשות שלי לא חלפו, אבל גם כשהיינו
כל-כך קרובים לא הייתי מסוגלת לספר לו. משהו עצר בעדי. למרות
הכל, הרגשתי כאילו אנחנו יחד. היינו מסתובבים יחד המון, הוא
היה מתקשר הרבה ולא מזניח את הידידות הקרובה שלנו. היינו
מתחבקים על המיטה כמו בעבר וכמו בעבר גיליתי לו את כל הסודות
שלי. מלבד העובדה שאני אוהבת אותו. את זה לא יכולתי.
ככה עברו הימים וחלפה לה שנה. שנינו היינו כבר בצבא ועדיין
שמרנו על קשר קרוב מאוד. ואז באחד מלילות שישי הכרתי מישהו
במסיבה, אמיר. בחור מקסים עם גוף משגע. הייתי מאוהבת לגמרי.
יצאנו תקופה ואז זה הפך לרשמי, היינו חברים. הבטחתי לעצמי שאני
לא אזניח את הידידות שלי ושל אלעד כמו שהוא עשה לי, אבל לא
יכולתי להתנהג איתו כמו לפני אמיר. כבר לא יכולתי להתחבק איתו
ככה על המיטה, ולתת לו ללטף אותי, או להחליף מולו חולצה. למרות
שהייתי מאוהבת באמיר, הרגשות שלי לאלעד לא דעכו אפילו לא מעט.
"באהבת אמת רגש לעולם לא מת", נכון? בדיוק ככה.
ואז היחס של אלעד אלי החל להשתנות. פתאום הוא התחמק מלראות
אותי. הוא הסתגר בתוך עצמו. הוא לא שיתף יותר. החלטתי הפעם אני
לא שותקת, אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד אותו שוב. הזמנתי
אותו אלי והתיישבנו על המיטה.
"אלעד." לקחתי לו את היד. "אני מרגישה שאתה מתחמק ממני, מתרחק.
אני לא מוכנה לאבד אותך שוב. יש סיבה לכל זה?"
הוא לא הצליח להביט לי בעיניים והשפיל מבטו.
"אלעד? תענה לי."
"הילה אני... צריך להגיד לך משהו."
"נו? דבר!"
"אני... אוהב אותך."
"זה מה שרצית להגיד לי? אני יודעת. גם אני אוהבת אותך!"
"לא... לא הילה לא התכוונתי ככה... אני אוהב אותך יותר...
מזה."
"מה? אני לא מבינה."
"אני... מאוהב בך."
"מה?!"
"לא שמעת?"
"שמעתי."
"נו?"
"אבל... מה?!"
הוא חייך. "הילה אל תעשי צחוק..."
"אבל... אני לא מבינה..."
"מה לא מובן בזה?"
"אתה מאוהב בי?"
"זה מה שאמרתי."
"אבל... ממתי?"
"ממתי?" הוא חשב מעט. "מאז שראיתי אותך בים, אבל מאז ועד לא
מזמן הדחקתי את זה. הבנתי שאני מאוהב בך רק אחרי שאת ואמיר
התחלתם לצאת."
"אני לא מאמינה..."
"אני יודע הילה... גם אני לא תיארתי לעצמי שזה יקרה..."
"לא... אתה לא מבין..."
"מה?"
"אני... אוף."
"נו, תגידי."
"גם אני... כבר תקופה ארוכה.. מאוד... מאוהבת בך."
שתיקה ארוכה שררה בחדר, והאריכה את הרגע הזה יותר ויותר.
"מה?" הוא שאל כאילו לא שמע, ואולי שמע ולא הפנים.
"אלעד..." הבטתי בו עם דמעות בעיניים. "אני אוהבת אותך, כל-כך
אוהבת אותך! כל פעם שאמרתי לך את זה התכוונתי ליותר, רק שאתה
לא ידעת את זה. מעולם לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהבת אותך."
"אז... למה לא אמרת לי?"
"מאותה סיבה שאתה לא אמרת לי. פחדתי לאבד אותך. פחדתי שאתה לא
מרגיש ככה. פחדתי שתתרחק, שהנצח שלנו ייגמר..."
ירדו לו דמעות, לא מעצב, אלא מהתרגשות ושמחה.
"הילה שלי..." הוא חיבק אותי חזק. "אני לא מאמין שזה קורה...
את מאמינה?"
הסתכלתי לו עמוק אל תוך העיניים, רציתי שיאמין לי, שיקרא את
הרגש בעיניים שלי כמו שרק הוא יודע לעשות.
"לא... אני לא מאמינה... אני פוחדת להתעורר ולגלות שכל זה רק
עוד חלום שלי שלעולם לא יתגשם..."
"יש רק דרך אחת לדעת שזה לא חלום..."
"איזו?"
הוא ליטף את פני. "נשקי אותי."
התקרבתי אליו אט אט, לא מאמינה שזה באמת הולך לקרות, שהרגע לו
השתוקקתי תקופה כה ארוכה ומייגעת סוף סוף הגיע. בין רגע חשתי
את שפתיו בין שפתיי, אותן השפתיים הנעימות, המתוקות. הפעם,
הייתי בטוחה שזה אמיתי. הוא לא יצלצל מחר ויגיד שזו הייתה
טעות, לא. הוא אוהב אותי. הוא באמת אוהב אותי. והוא המשיך לנשק
אותי, והתשוקה בערה בלבי יותר מתמיד. נשענתי לאחור, והוא רכן
מעלי. המשיך לנשק אותי וליטף את שערי. "אני כל-כך אוהב אותך
הילה..." הוא אמר. "את הדבר הכי טוב בחיי."
הוא ניתק שפתיו משפתיי וחיבק אותי.
"אבל רגע. מה עם אמיר?"
וואי, אמיר. שכחתי ממנו לגמרי. פתאום הרגשתי ממש רע. בגדתי בו.
מעולם לא בגדתי. אבל כל-כך אהבתי את אלעד שזה לא היה חשוב לי
כל-כך.
"אני אספר לו את מה שקרה כאן היום. אני אגיד לו שאני אוהבת
אותך... ואעזוב אותו."
"תעזבי אותו בשבילי?"
אחזתי בכף ידו ונשקתי לה. "אני אעשה הכל בשבילך."
"אני כל-כך מאושר..." הוא אמר והתחיל לנשק אותי שוב. התנשקנו
שעה ארוכה עד שהוא הפסיק.
"יפה שלי... אני כל-כך לא רוצה ללכת... אבל כבר מאוחר."
עמדתי מולו וחייכתי. "תישאר לישון איתי הלילה."
הוא היה קצת המום. "מה, את בטוחה?"
"יותר מאי פעם."
הוא נישק אותי והשכיב אותי על המיטה. אט אט הוריד ממני את
החולצה, נישק אותי מהמצח, אל האף, הפה, הצוואר, החזה ועד
הפופיק. כולי בערתי מאהבה. לא יכולתי לחכות למימושה. הורדתי
ממנו את החולצה והעברתי את ידי על גופו השרירי. אלוהים, הוא
שלי. אני עדיין לא מאמינה. הוא הוריד לי את המכנס ואני הורדתי
את שלו. היה לי כל כך נעים להרגיש את גופו מעל גופי, נוגע - לא
נוגע. הוא ליטף את רגלי לאורכה והתעכב באזור הירכיים. ואז,
הוריד ממני את התחתונים. מלאת התרגשות ליטפתי את גבו ועשיתי
כמוהו. וככה, עירומים, שכבנו אחד מעל השני, טועמים ובודקים את
פרי האהבה שנאסר עלינו תקופה כה ארוכה. אחי הגדול ואני עושים
אהבה... מי היה מאמין. ואז הרגשתי אותו, ותחושת שלמות מילאה
אותי. לא הייתה הרגשה טובה מזו, זה לא היה סקס. זאת היה אהבה.
"אני אוהב אותך." הוא אמר אחרי שגמר, ונרדמנו מחובקים.
היינו יחד שנתיים. שנתיים שלמות של אהבה, נאמנות, שמחה ובעיקר
אושר. אפילו עברנו לגור יחד. אבל עם זאת נתקלנו בבעיות רבות
שגרמנו לנו להיפרד מספר פעמים. אבל תמיד חזרנו אחד לזרועות
השני, האהבה הייתה חזקה יותר מהכל. עד אותו הלילה.
זה היה ליל חורף קר. גשם זלעפות הקיש על החלון, והקור חדר לחדר
גם מבעד לחלונות הסגורים ולמרות התנור שניצב בסלון. שטפתי את
הכלים בכיור ואז נפתחה הדלת. הוא חזר מהעבודה, כולו רטוב.
"אלעד, תוריד מהר את הבגדים. אתה תתקרר."
"הילה?"
"נו, למה אתה מחכה? תקשיב לי אני יודעת על מה אני מדברת."
"הילה אני צריך להגיד לך משהו."
זה היה הטון הזה, ההוא המפחיד, זה שמבשר רעות.
"אני צריכה להתיישב?"
"עדיף שכן."
"טוב. אל תפחיד אותי, מה יש?"
רק אז שמתי לב שעיניו היו אדומות. הוא בכה.
"אלעד. דבר."
"אני כבר שעות מסתובב ברחובות, בלי מטריה, לבד. אני..."
"נו דבר!"
"אני צריך לספר לך משהו."
"הבנתי את זה כבר... אבל מה?"
"תראי.. אלוהים, אני כל-כך לא רוצה לפגוע בך. טוב..."
הסתכלתי לו בעיניים וראיתי פחד, וכאב.
"אני עשיתי משהו שאני כל-כך מתחרט עליו. אני מרגיש כל-כך רע עם
עצמי הילה.. אני כל-כך מצטער... אני... הילה אני בגדתי בך."
לא יכולתי להוציא הגה.
"בבקשה, תגידי משהו, בבקשה הילה..."
"מ... מה?"
"תראי, אני לא התכוונתי, אני נשבע לך... אני כל-כך אוהב אותך,
זאת הייתה טעות..."
"מה הייתה טעות?"
"בשבוע האחרון אני... נפגשתי עם המזכירה שלי ו... אני שכבתי
איתה. אני כל-כך מצטער הילה... את לא יודעת עד כמה..."
לא ידעתי מה לומר, הייתי בשוק מוחלט. לא היה שום סימן, האהבה
בינינו פרחה מאז ומתמיד, מאיפה באה המכה הזאת?!
"אל תצטער..." אמרתי בקול שקט. "אני מצטערת... מצטערת שאי פעם
פגשתי אותך... אני הולכת לישון."
דמעה זלגה במורד פני, ואחריה רבות נוספות. הן רק התרבו עם
הדקות. הלכתי לחדר שינה ונעלתי את הדלת אחרי. את אותו הלילה
העברתי לבד. פעם ראשונה מזה שנתיים שישנתי בלי אלעד. שמעתי
אותו בוכה מהסלון במשך שעה. אני, בכיתי יותר.
כעבור כמה שעות, אחרי שהוא כבר נרדם, יצאתי מהחדר מלווה
במזוודה גדולה. הנחתי את המכתב על שולחן המטבח. הרגשתי סכין
גדולה ננעצת לי בלב, כאילו אני עומדת לעזוב את העולם הזה.
כאילו אני עומדת למות.
