כשהיה לי הכל, נתתי לזה לחמוק
רציתי להאמין, שעוד תהיה הזדמנות
איך הייתי עיוורת כל כך?
רוצה להיות שם, ולא כאן, לבד.
חיה בשקר, שחיי מאושרים
אבל הדמעות מעידות,
שיש לי חלום, שעוד פועם חזק
וההזדמנות שהייתה, נגמרה

אין מישהו שייתן לי הזדמנות,
להרגיש את מה שכלוא בפנים
ומכאיב לנשמה?
איפה האור שסנוור אותי?
הייתי נותנת הכל כדי להרגיש בו שוב.

מתגעגעת לתחושה, כשאני על הבמה
ואלפי אנשים מריעים לדבר,
שנותן לי הכל
לא מאמינה, שאתה חסר משהו,
כשאתה גורם למשהו לקרות
וכשאני שרה, זה קורה
זה קורה ללבי שפועם
יחד עם שלהם

עוצמת עיניים וזה בוקע ממני
ממריאה למעלה, גבוה
והדבר היחיד שאני שומעת
זה הסיפור שקולי מספר
מה שלבי מבקש
ואיך שהנשמה, כל כך חופשייה

מה ירפא את התשוקה
לגרום לזה לקרות?
אני מאבדת את לבי מדי פעם,
אבל הקול הזה שלי לנצח
עם התחושה כשאני שרה,
כל ציפור תוכל לעוף
בייחוד ציפור הנפש.