ידעתי שקצה נפשך בפרחים.
גם כוכבים ניסיתי לקטוף לך
מושיט ידי השמימה כאל עצי תפוח,
מטפס ברגליים כושלות
במעלה שמי חתחתים.
ושבתי חופן בידי מילותיה של הרוח,
וזנב שביט בוהק הכורך יחדיו מכתשי ירחים.

כוכבים טריים לא עלה בידי לקטוף,
אלה שהעליתי בחכתי הזקינו
ופשה בהם ריקבון.
החלל הומה רוחות זמן
והן אינן חדלות מלנשוב,
ואנו רואים רק את הצללית המהלכת
על גבול המסדרון.

אני ילד מפוחד.
אבותיי צלחו ימים ולילות,
ואני איני יכול לחצות את החושך
המפריד בין חדרי לבבותינו.
איני פוחד מהצלליות,
אף לא מפריטת הרוח על מיתרי פחדינו.
איני פוחד מכינורות הצרצרים,
או מנגינת הגשם על מרזבי המתכת.
מפחד אני מלילות כבויי כוכבים,
ומבקשתך שאקטוף לך רק שקט.

לא צלחתי
את המסדרונות הערוקים,
כרכתי בתחבושת זר וורידי
אך האגד יבש.
השקט מנסר לילות ארוכים,
כך שיוכלו לשכב כגוויות
בנבכי קופסאות
של שוקולד מעופש.



ערוקים- לשון עורק