והיא יושבת שם, על שפת הים, היא לא בוכה, פרט לכמה דמעות שמידי
פעם נוזלות על הלחי. פשוט מעלה זיכרונות. היא יודעת על כל
הדברים מסביב שאומרים עליה, על זה שהיא לקחה את זה קשה מידי,
שהיא תקועה בעבר גם אחרי שעברו שנתיים, שהיא כל כך יפה וכל כך
צעירה, אז למה היא לא מוצאת כבר מישהו חדש?
והדבר האחרון הוא שאכפת לה מהדברים האלה, שיגידו מה שהם רוצים,
היא יודעת יותר מזה. היא זוכרת שהוא אמר לה שהוא אוהב אותה,
שהיא הכל... ושהוא אף פעם לא ייתן לה ללכת. שהם שכבו על הדשא,
בדיוק בשבת האחרונה שהוא יצא למקוצרת, סתם שכבו, בלי משהו
מעבר, ובלב שלה היא פשוט התפללה שהרגע הזה יימשך לנצח.
היא לא רצתה לתת לו ללכת, אם זה היה תלוי בה הם היו נשארים שם
על הדשא גם שנתיים אחריי, כשהוא חיבק אותה שום דבר אחר לא
שינה. העיקר המומנט הזה שהיה בניהם. והריח שלו, הריח הזה שגם
שנתיים אחריי לא עוזב אותה... כמוהו...
גם כשבמונחים הפיזיים הוא לא כאן, היא מרגישה שהוא מלווה אותה
בכל דבר שעובר עלייה... מלווה אותה במחשבות...
כשהיא הולכת למכולת, הוא מלווה אותה. כשהיא נזכרת בכל פעם
שהייתה הולכת להכין לו חבילה כשהוא היה סוגר שבת בבסיס, היא
זוכרת איך הוא התקשר אליה בכל פעם מתרגש לקבל ממנה חבילות
ומכתבים, זה הצחיק אותה שגם אחריי אינספור חבילות, זה המשיך
לרגש אותו.
היא הולכת לכיתה ונזכרת איך הייתה מעבירה שיעורים שלמים בלכתוב
לו מכתבים, שיעבירו לו את הזמן כשהוא רחוק ממנה, שם, ויעזרו לה
למגר את ייאוש והגעגוע הזה.
היא יושבת מול הטלוויזיה, בהה במסך ריק מתוכן ונזכרת איך הוא
בא, על מדים, דפק בדלת וביקש לראות אותה.
לא היה לה מושג מי זה הקצין הזה שעומד מולה, ולמה, למה לעזעזל
הוא כ"כ עצוב. משם היא רק זוכרת דברים במערופל, ירי, בית לחם,
חיילים, טעות אנוש. הקצין אמר שהוא היה היחיד שנהרג, שהחייל
השני שנפצע איתו, יצא מזה במזל ושוכב עכשיו במצב אנוש בבית
חולים.
מוזר, במושגים הכנראה מיושנים שלה, לשכב במצב אנוש בבית חולים
זה ממש לא מזל.
היא זוכרת איך היטשטשו לה לנגד העיניים פניו של הקצין, והדיבור
שלו הפך לא ברור, כל מה שהיא הייתה מסוגלת לחשוב עליו זה, על
איך הוא הרגיש ברגעים האחרונים, מה הוא חשב, ואם הוא חשב גם
עליה לפני ש...
היא באה להלוויה שלו חצי מסוממת, יום שלם שטיפטפו לה טיפות
הרגעה למים, היא הרגישה כאילו היא מרחפת, ועייפות גדולה נפלה
עלייה. אבל זה לא עזר לה, היא רק מצאה את זה אבסורד איך
שהרפואה המודרנית שואפת לקבל את היכולת גם לשלוט ברגשותיהם של
אנשים.
אימא שלו הייתה שם, לא הפסיקה לבכות, היא לא הייתה מסוגלת
להסתכל לה בעיניים, 10 חודשים שהיא הייתה אצלהם בת בית, היא לא
יכלה להישבר מולה עכשיו, שהיא באה לחבק אותה בתום הטקס, משהו
אצלה קפא. היא רצתה לצעוק לשמיים, לאלוהים, שיעשה שהוא יחזור,
והיא לא הצליחה להוציא מילה, הדמעות שחסמו את קנה הנשימה שלה
איפשרו לה להוציא רק מספר מילים חנוקות - "אני מצטערת".
היא ישנה בבית שלו גם הרבה אחרי שהשבעה נגמרה, משהו לא נתן לה
לעזוב. משהו בה רצה להישאר איתו עד עולם, היא חיכתה לו באיזה
מקום, וידעה שהוא גם מחכה לה... בנצח...
בעיתון כתבו שהוא השאיר אחריו הורים, אח וחברה. זה הצחיק אותה,
כי הוא תמיד אמר לה שהיא הרבה מעבר לחברה. כנראה שכתב עיתון
מסויים יודע יותר טוב.
היא מתגייסת בחודש הבא, שהיא תלבש את מדי הזית, היא רוצה שהוא
יהיה שם איתה, יחבק אותה, וינפנף לה מהאוטובוס שעוזב את
הבקו"ם, בדיוק כמו שהיא עשתה שהוא התגייס. היא רוצה לדעת שבשעת
ת"ש היא יכולה להתקשר אליו, שירגיע אותה. היא צריכה אותו פה
שירגיע אותה.
ועד עולם הוא לא יספיק, הוא לא יבוא לחבק אותה, לא עכשיו, לא
בחודש הבא, גם לא בעוד שנה.
היא קוראת בעיתון על הכנס ב"האג", על גדר ההפרדה, על "הם"
ו"אנחנו", היא גם רוצה לצעוק שם, לשאת את התמונה שלו, ולתת
לעולם לדעת שזו לא הייתה טעות אנוש שהוא נהרג, לא יכול להיות
שהמוות שלו היה סתם, לא יכול להיות שמה שלקח ממנה את מי שהיה
הכל בשבילה היה "סתם". כי לא לוקחים אנשים בלי סיבה, ואם כן,
אז היא רוצה לעמוד שם למעלה, בשערי שמיים ולצעוק לצדק, לצרוח,
שהחיים שלה עצרו מלכת ביום שהוא נהרג.
כן, היא מבינה שהוא נהרג, למה אנשים אומרים שהיא לא?
היא מבינה שהוא מת, היא פשוט לא רוצה לתת לו ללכת.
אז היא יושבת על החוף, מקשיבה למה שאומרים עליה מסביב. והדבר
האחרון הוא שאכפת לה, היא לא בוכה, פרט לכמה דמעות שנוזלות על
הלחי... היא פשוט מעלה זיכרונות...