יצאתי מהמקלחת, ידעתי שהוא שם. ידעתי ולא ידעתי. הוא ראה אותי,
נקייה, רועדת מקור. שערי הרטוב הייה עטוף במגבת צחורה. נעמדתי
מולו וחייכתי, חיוך של קבלת פנים. בלי מילים, כל פעם שרצינו
להביע רגש או כמיהה, זה היה בלי מילים. רק מבט. שנינו חשבנו
שככה יותר טוב, שככה המסתורין משתלט עלינו. אני עומדת מולו,
מחייכת, חיוך קטן ומתרגש.
הוא נעמד מאחורי, הפיל את המגבת שעטפה את שערי הקר והארוך.
הרגשתי את פניו מוצמדות אל עורפי, ידעתי שהוא נושם את ריחו של
שיערי הרטוב, הוא אהב את זה כ"כ. ככה, כשאני עומדת עם הגב
אליו, רטובה ורועדת, הוא הפיל ממני את המגבת שעטפה אותי והחל
נוגע בי. מלטף את שדיי, את בטני ואת מתני. הוא אמר שאין דבר
שהוא אהב יותר מללטף אותי כשאני רטובה ורועדת, בעצם הוא לא
אמר, אבל אני ראיתי.
הסתובבתי אליו, רועדת, נסחפת. הסתכלתי עליו, אל תוך עיניו,
הייה בהן מבט אכזרי שכזה. הצמדתי את שפתיי אל סנטרו ואז הוא
נישק אותי. כל כך חזק. כאילו הוא רק רוצה להכניס אותי לתוכו.
הוא הידק את ידיו סביב צווארי, איך אהבתי את זה, כאילו כל חיי
תלויים היו בידו לכמה רגעים ואז הוריד אותן אל עצמות הבריח
ומשם מטה אל כתפיי ואל מותניי. רעדתי, מקור ומצמרמורת, בעצם
כבר לא ידעתי ממה רעדתי.
ואז הוא חיבק אותי, חזק כל כך, לשניה חשבתי שהרגשתי את ליבו
הולם בגופי ומפיח בי רוח חיים. הורדתי את החולצה השחורה שלו,
שכ"כ אהבתי ולאט לאט את כל מה שלבש. בסופו של דבר נשארנו שנינו
ערומים. פגיעים. לחוצים אחד אל גופו של האחר. ככה הוא אהב את
זה.
הוא החל מנשק אותי במצחי, עיניי, לחיי, צווארי, כאילו התעלם
מפי, שכה רצה להחזיר לו נשיקה. נשכבנו. יותר מכל הוא אהב את
השקע שבין שדיי, את גלי הצלעות בו ואת הלב שהלם בו בחוזקה.
ואז הוא נכנס אליי, ללב, לנשמה והרגשתי כאילו אינני. כאילו אני
מתה. כאילו חיי הם חייו. כאילו אנחנו אחד. הוא היה אלים, הוא
הכאיב לי, אבל נהניתי והייתי מוכנה לסבול בשבילו. כי ידעתי
שהוא נהנה. ידעתי.
הוא ראה שנרתעתי לרגע, אז הוא נרגע, כדי לגרום לי להרגיש
בטוחה, כדי לא לפקפק בו, כדי שאאמין בו. כל כך אהבתי אותו על
כך. כמה אהבתי אותו, הוא ידע.
ראיתי את התמונה במוחי מרחוק, שנינו, הופכים לאחד.
כבר לא הייתי רטובה, או שכן. כבר לא הייה לי קר. אבל רעדתי.
הוא אהב שאני רועדת, הוא אמר שכך הרגיש אותי חייה.
התגעגעתי למגע הזה שלו. כל יום אני מתגעגעת אליו יותר.