אני יושב עכשיו ולמולי סיכה מטופשת, תרגיל פרסומי של איזו
חברה, אבל הסיכה הקטנה וחסרת החשיבות הזאת זהה לחלוטין לסיכה
שהענקתי לה במשוב נפש ושהיא ענדה על חולצתה בחיוך ממיס לב.

אני מתגעגע.
כשהיא אמרה לי שהיא לא רוצה אותי כל מה שרציתי זה להתנחם
בזרועותיה.

למרגלות הכסא שלי מונחות זוג נעלי התעמלות מלאות חול, חול שדבק
בהם במהלך מסע שעשינו היום באימון, הייתי עייף אבל כל פעם
שרציתי להקל על עצמי חשבתי עליה, המחשבה הכניסה בי כוח אדיר
וקרעתי את עצמי, אבל התשישות הייתה מענגת כל כך.

היא הייתה יותר מענגת אם הייתי חוזר אליה לאחר מכן...

DOVE כתוב על הסיכה בצורת היונה הזאת.
זה מזכיר לי שיר של אריק איינשטין "יונתי יפתי תמתי", זה מה
שהיא בשבילי.
הניגוד הזה של הטקסט הכחול עם הצבע הזהוב של הסיכה עצמה משתלב
בכל כך הרבה חן ופשטות, כמוה. והעין, העין הכחולה היחידה
שנועצת בי את מבטה מזכירה לי אותה, הכל מזכיר לי אותה.

אני אתגבר, אני יודע, אני אתגבר על הילדה היפה הזאת ששבתה את
לבי, שיחקה בו מעט, לחשה באוזנו מילים שחיממו אותו וגרמו לו
לרצות אותה יותר ואז, לאחר שמשכה אותו באף, שברה אותו בהינף
יד.

בת המין היפה, יפה כל כך...
הבחורה הראשונה שבאמת הכאיבה לי.
הבחורה הראשונה שבאמת ובתמים רציתי וחשבתי שבאמת רוצה אותי, לא
רצתה אותי.
כשהיא לחשה באוזני את אותן מילים, מילים שמבחינתי נחקקו באבן,
הסתבר שהיא לחשה אותן באוויר.

נשים הן אכן הרעל המתוק ביותר...