סטיב היה איש איש משפחה אמריקאי למופת.
גר במערב התיכון, בעל עבודה מכובדת בחברת פירסום פורחת, קוטג'
שלוש קומות בפרבר ירוק, פורד משפחתית, אישה עקרת בית יפה, שני
בנים בלונדים לתפארת, גולדן רטריבר, גדר לבנה ודשא ירוק ששום
שכן לא מגיע לקרסוליו.
בכל בוקר סטיב היה מתעורר בדיוק בחמישה לשמונה, קופץ מהמיטה
במרץ, בוחר חליפה, מסדר את העניבה מול המראה ויורד לארוחת
הבוקר המסורתית.
נותן נשיקת בוקר טוב לילדים, לאישה ומתיישב לקפה, בייקון עם
ביצת עין ועיתון.
נוסע לעבודה, חוזר אחרי הצהריים לבירה עם החבר'ה, מריץ בדיחות
וקונה עוד סיבוב לחברים. כולם אהבו את סטיב. חבר טוב, איש שיחה
מרתק ונעים להיות בחברתו. כשסטיב היה חוזר מהפאב (אחרי לא יותר
משתי בירות שעוד מאפשרות לו לנהוג בעירנות וצלילות) היה מבלה
את שארית היום במשחקי פלייסטיישן עם הילדים.
בוקר יוני שטוף שמש, סטיב יורד במדרגות מצוחצח ומהודר, נושק
לבנים על הפדחת הבלונדינית, יושב לקפה ועיתון ומוותר על
האוכל.
נושק לאשתו ונוסע לעבודה.
אותו אחר צהריים סטיב חזר מהעבודה כולו מחוייך וקורן.
אישתו ישבה בסלון וקראה רומן לנשים.
הוא ניגש אל המחסן.
אישתו שומעת צלילים של חיפושים אינטנסיבים.
מסוקרנת אך לא מוטרדת, היא מרימה את הראש לשניה וחוזרת אל
הספר.
צלילי טריקות חיפושים מתחלפים ברעשי טריקות דלתות ארוניות
וקרקוש כלי עבודה.
את ההפוגה הקצרה ברעשים פילח קולו של טעינת רובה הציד שסטיב
קיבל במתנה מאביו בדיוק שנה לפני שאבדה עליו דעתו.
הרעש הזה הקפיץ את אישתו של סטיב.
היא הרימה את מבטה, קצת רועדת, מזיעה ומפוחדת עד כדי שמיטת
הספר בין אצבעותיה.
צעדים מהירים פילחו את דממת הבית והדבר האחרון שאישתו של סטיב
ראתה לפני שהקליע פיצח את ראשה הוא את לועו הכפול השחור של
הרובה שהיא כה התנגדה שיהיה בבית שלה.
סטיב רץ במעלה המדרגות אל הקומה השניה איפה שהחדר של הבנים
היה, תוך כדי טעינה מחדש של קליעים שהוציא מכיס מכנסיו.
הילדים היו עסוקים במשחק לוח.
סטיב ירה לכל אחד מהבנים קליע אחד בבטן.
בלי חרטות, בלי מחשבות, בלי דמעות, סטיב טען את הקליע האחרון
שהיה בתיכנון לשימוש, הניח את לוע הקנה בפיו בפוזיציה אנכית,
פשט את ידיו שאגודלו ליטף את הההדק וירה.