כשנדחקנו בתוך הנקרה
המים היו קפואים והחושך היה
שחור כמו שחושך צריך להיות.
אור פנס צבאי-אטום הצביע
על קירות נמוכים מתקלפים ומי אכזיב צלולים
עד חציינו, בהם דגים גדולים עד כדי כך שהעדפנו
לא לדעת שהם שם
בזמן שהבגדים נוזלים מאיתנו והנשיקות
העיניים שפקוחות הן כמו עיניים עצומות
ואז חבר שלך האיר שנסיים והתקדמנו איתם.
מלוא הפחד היה
המעבר-בלי-אויר הזה, כך צללתי, והאומץ
נבע מהסקרנות שלך ומשאר הבחורים שעברו שם לפניי.
אולם, המעבר שהורגש ביותר
לא היה מפחיד במיוחד,
הוא היה הראשון. אתה לא היית הראשון,
אתה לא יכול לגרום לי לצאת מתוך עצמי,
אסביר: ברגע הקסום הזה שעליתי מתוך קצהו רטובה ונדהמת
לזרועותיך
חשבתי איך
אתה רואה את
השיער שלי מתלתל לאחור והאישונים מבריקים לכהות
ולא חשבתי איך אתה
10/5/04 1:10 |
