כשאלוהים ברא את העולם, הוא ברא את השמש, הירח, והכוכבים. הוא
ברא את הצמחים והמים, ובעלי החיים. הוא ברא את האדם וחייו,
ומפעלו. הוא ברא את הפעיל והסביל, את המר והמתוק. את המלחמה,
והאחווה. את השלום והמרמה. אלוהים ברא את העולם, והוא ברא גם
את האהבה.
הזוג שמימיני, רק מלראותם אני יכולה לדעת שהם שנים על גבי שנים
ביחד. ואוהבים.
והאיש הזה שמשמאלי, שמדבר בפלאפון. אני יכולה לדעת ישר שהוא
מאוהב. לפי תנועות גופו, אני רואה שהוא מדבר עם אהובתו. עיניו
נוצצות גם ממרחק של חיים.
ואוהבות.
השמש הזאת שמעליי, גם היא אוהבת. הקרניים שהיא שולחת, שמלטפת,
שמנשקת. שדואגת שנרגיש טוב, שלא נתקרר. שחיינו יכלו לתפקד.
ואוהבת.
גם הוא, האיש ההוא שם בסמטה, שמצמיד איזו אישה לקיר בנשיקה. גם
לו מחכה אישה אוהבת בבית, ילדים קטנים. גם הוא אוהב.
ואוהב.
היי, אלוהים לא החליט לנו עדיין את מי לאהוב.
אפילו השירים שאני שומעת בדיסקמן, גם הם נכתבו באהבה. נכתבו
לאיזו אהובה.
לכל מקום שתסתכלו, שתחפצו, תמצאו אהבה. גם אם בטעות, גם אם
בתקווה.

אני באמת מאמינה בזה. באמת. ככה זה, אי אפשר לחיות בלי אהבה.
אהבה היא כמו חמצן. היא כמו נשימה, נשמה. אהבה היא האטומים
שמחברים את כל הגופים. היא הרוח שנושבת מסביבנו, היא החיוך
שממוען אלינו. היא המוזיקה שבאוזניי, והחיבוק היומי שאוהב בלי
די.

כשאלוהים ברא את האהבה, הוא שכח דבר קטן.
כשהוא מען אותה לכולם; לשמש, לשמיים, לזוג זקנים, לשירים,
לילדים, לאזרחים, לעולם...
הוא פסח עליי.