הם היו חברים מעל שנה. הוא כבר בחודש השלישי לשירותו בצבא. היה
להם כל כך קשה. זוג שכל החיים שלו, לאורך כל תקופת החברות, היו
רגילים להיפגש כל יום, לדבר כל יום בטלפון ולצאת ביחד
בסופ"שים.
והנה הוא התגייס לה והיא נשארה בבית הספר, לבדה. נשארה ללמוד
ולהתגעגע.
אז כן, הם עדיין היו מדברים כל יום, אבל מעט. בכל זאת, שיחה
מפלאפון לפלאפון היא יקרה. וזה גם לא כאילו שיש לו את כל הזמן
בעולם בשבילה, הרי הוא כבר חייל. הוא קרבי בעת תרומתו החשובה
למדינה.
כשהוא היה חוזר, הם היו כמה שיותר ביחד. הוא היה חוזר אליה,
ואחר-כך לבית. הוריו לא כעסו או נעלבו, הם הבינו. הם התייחסו
אל חברתו כאל בתם. בזמנים שהיה לה קשה במיוחד בלעדיו, היא
הייתה הולכת לביתו, יושבת עם הוריו או עם אחיו. משפחה אמיתית.

אתמול, הם נפגשו.
לא, הוא לא קיבל יציאה הביתה. היא נסעה במיוחד אליו, היא ידעה
שיש התרעות במקום מסוים, ולכן העבירו אותו לשם, כתגבורת. פקדו
עליו לאבטח את תחנה מספר 54. היא הגיעה לשם באוטובוס שעצר
בתחנה שמעבר לכביש, ורצה לקראתו. הם התחבקו, היו מאושרים. כל
כך התגעגעו.
לא, אל תראו את זה ככה. הוא לא הפקיר את תפקידו. הוא עשה
כשנפקד עליו. אחרי כמה שעות, הוא היה צריך לחזור לבסיס. סיים
את תפקידו לאותו היום.
חיבוק ארוך, חיוך עצוב, נשיקה.
האוטובוס הגיע.
היא עלתה.

הוא הסתובב, התכונן ללכת, סידר את נשקו, כשלפתע שמע "בום" שלא
הספיק להתרחק.