היה חורף, לא מאוד קר, היו אדים מן האוויר החם ,כששתינו בכינו
והלב פעם בחוזקה.
אני ניסיתי לנחש ארבע פעמים מה היא הולכת להגיד לי ואז כשהגעתי
לתשובה, אמרתי שלא יכול להיות והיא הנהנה בצורה החמודה שלה
ודמעה מבריקה ליטפה לה את הלחי.

אחר כך גם אני התחלתי לבכות ומשם, הדברים מעומעמים אצלי
והזיכרון שנותר הוא תקופה אפופה בבכי שחור והרבה מאוד עצב.
היא אמרה לי שהיא נוסעת לגור במקום אחר, רחוק מפה והיא לא
תחזור.
ידעתי שאני לא אראה אותה יותר.
שתקתי למשך כמה שניות,ניסיתי לעכל את מה שהיא אמרה לי, חשבתי
כמה אהיה לבד עכשיו.
הגעתי הביתה כולי מרוחה בדמעות, זועקת מבפנים, ממהרת להגיע
לחדר שלי.
ובדרך ההורים שלי רואים אותי ונבהלים.
אמא שלי בטלפון, אבא  שלי אוכל משהו, מנופפים לי בידיים
ושואלים מה קרה, אבל בלחש.

כשהלכתי להיפרד ממנה, לפני שנסעה לשדה התעופה, הפסקתי לבכות
כשנתתי לה את החיבוק האחרון, פתאום נרגעתי.
אמרתי לה שתשמור על עצמה, ושהיא תמיד יכולה לבוא לבקר אותי,
היא אמרה שהיא לא חושבת שייצא לה לבוא ושכדאי שאני לא אצפה.
ספגתי את זה פנימה פנימה,את המכה הזאת, בלי לכעוס עליה, ואמרתי
לה שבסדר, שאני אוהבת אותה בכל זאת.
היא צעדה לעבר הבית שלה, הרוח שרקה חזק והתחיל לרדת גשם, במקום
הדמעות שלה.
כשהיא הסתובבה ללכת, אני נפלתי עמוק.
רציתי שהיא לא תלך, שתרים אותי למעלה,כמו פעם,כשלרוב הייתה שם
בשבילי.
רציתי שתישאר לצידי בשעות הקטנות האלו של הלילה ושתגיד שכל זה
היה חלום רע.

עברו כמעט שנתיים מאז,עבר חורף אחד בלעדיה,כמעט גם הוא לא
עבר.
אנשים אחרים מלאו את המקום שהיא השאירה ריק, אבל לא את כולו,
עדיין היא, חסרה.
הצלקת עדיין שם, היא גם לא תעלם, אומנם היא מכוסה יפה, אבל
לפעמים אני לא יכולה להסתיר ונהיות לי גבשושיות שאי אפשר לשים
עליהן מייק-אפ.