שיר על בית סבתא ושיר על עצמי
(שגעון החרוזים יעבור, זו רק אופטימיות זמנית).



זה כמו בית של סבתא, אני חושבת
אז בירושלים, עם הרדוף בחצר
כשהכל היה עשוי מעץ ולא מפלסטיק
ולמרק היה טעם של סיר.
האויר עמד, כן כמו בתמונה הזאת
עם התינוק והבגד המיושן
כמו בסרט הוליוודי על שואה וגבורה
אבל גיבורים אין כאן.

לפעמים היא מספרת סיפורים
לא לעצמה ולא לאחרים
(לא למי שיכול להשיב לה, בכל אופן)
סיפורים עם דמויות ועם תוכן
לעיניים ריקות מפלסטיק וצבע מוזרק
וסרט משי בכאילו זרוק על הצד
שיערות סינטטיות כמו פיאה בתיאטרון
אין מוח ואין זיכרון ואין היגיון
או שיגעון
אלא אם כן היא מחליטה וזה לא אסור
לעשות קצת אחרת
לא ילדה ולא גברת
אבל זה כבר שייך לעוד סיפור.