אני והוא אנשים שונים כל כך...
אנחנו מבלים במקומות שונים, בשעות שונות.
אנחנו צוחקים מדברים שונים, מבדיחות שונות.
אנחנו לא חושבים באותה הצורה. לא אוכלים את אותו האוכל.
אני והוא יוצאים החוצה לחפש את צרכינו שלנו בשעות שונות,
למטרות שונות.
ועם זאת אנחנו נמשכים אחד אל השנייה כל כך...
ומשלימים זו את זה בצורה אחידה כל כך.
חתיכה אחת מתוך העוגה הגדולה שנקראת מרחב מחייה.
אולי זה רק בשביל לחוות עולם אחר, את העולם השני.
אולי לא בשביל הריגוש, החוויה, ההרפתקה שבכך.
ואולי זו משיכה מסוג אחר, שונה, זרה, אהבה.
אהבה כזו שיכולה להעיר אותך ב- 1:38 לפנות בוקר.
אהבה כזו שיכולה לגרום לך לכתוב.
אותו כוח מסתורי שמזיז את השרירים שלך כשאתה קם בבוקר.
מן משיכה כזו, מאילו שגורמות לך ליצור, לחשוב, לנשום.
אלו שאתה לא שולט בהן, הן שולטות בך.
ואולי משום כך מעט מאוד אנשים חווים אותה.
כיוון שיותר מידי אנשים שונאים שכוח בלתי נראה, אחד כזה בלי
מוח, ידיים או רגליים שולט בהם.
הרי הם שולטים בחייהם שלהם, מפעילים בהם את כל גלגלי השיניים
לא?!
ובכל זאת אני נמשכת אליו מן משיכה שכזו...