טביעות רגליי בלי קול מופיעות על החול המלוכלך
האוויר כמו נלקח ממני בעוד כולם מסתכלים
בעולם הזה כבר אין צבעים, רק אנשים צוחקים
ואני ביניהם, רצה למרחקי מרחקים.
השמש כבר לא שמש, האוויר הוא מוצק
הם עומדים כפסלים שמנים באור הערביים
וכפות רגליי כאילו שוקעות עוד יותר בחול
דום העולם לוקח אותי עמו,
ורק עיניי עוד רואות את אימת חוסר הכל.
זה קצת יפה, אני חושבת, מזיזה את עיניי
כמו תצלום ישן, מונוכרומי
ועוד מעט אני אשקע בתוך הכלום הזה
עוד מעט שום דבר כבר לא יהיה קיים.
במים אין גלים, וגם בחוף אין עוד כלום
שום רוח, שום קריאת שחפים
אפילו אנשים צוחקים כבר אין הם כולם נעלמו
ואני הניצבת בקו המים, לבד
מרגישה את שקיעת עולמי.

אני מול הים