רציתי לומר לך כמה מילים, לא משהו ארוך או מסובך מדי,משהו מהלב
שלי אלייך.
היה לנו יפה ביחד. באמת שכן. אמנם תקופה קצרה יחסית אך מלאה
בעליות ומורדות. אם להיות כנה, מעט מורדות.  
אני זוכרת את אותם ימי שישי שבהם ישבנו בחדר שלי, על המיטה,
מדברים, צוחקים ומתנשקים. ומתנשקים. ועוד. את טעם שפתייך לעולם
לא אשכח. אולי עוד 15 שנה, אחרי תיכון, אחרי צבא, כשאפגוש
מישהו שיכיר את הסדקים בשפתיי כמו שאתה למדת לעשות זאת. ואת
הגלגול השובב הזה בלשון.
כל יום שישי ועד לשישי שלאחריו רעדתי כולי, משתוקקת לגעת בך,
להעביר את אצבעותיי ברעמתך הבהירה והקטיפתית.
עד שקטעת.
וסבלתי.

ועכשיו, בערך 4 חודשים אחרי, 4 חודשים אחרייך,  אני סוף סוף
מבינה.
אהבתי.
אמנם קטנה, אבל את זה כבר הספקתי לעשות.

ולא אותך אהבתי.
פה היא טעותך. ולמען האמת בעיקר טעותי.

זה הגוף שלי אהב.
הידיים, השיער, האצבעות, האף והפה.
אוי, כמה שהפה שלי אהב.