אני הולך לי בזה המקום,מתרגש ומתרונן מכל צמח ומכל שעל.האדמה
בה אני נוגע טהורה היא,והמגע בה הוא כה חם ואוהב. אם זאת הוא
גם שונא וקר ולא שוכח את אשר עליו בדמי ימיהם ניקודו
ילדים,נשים גברים וטף. הוא מביע רגש של חמלה אהבה וייסורים
ונותן הרגשה אני איתך למרות כל הסיכויים. בזו הארץ בזה המקום
בזה המגע, איבדתי אחים... ולא אשכח ולא אסלח כל עוד הנני
בחיים... ברגעים אלה חיי רצים כמעין סרט נע... חולפים ומספרים
את חייו של מי שהיה, הווה ויהיה עד יום לקחתנו בעננה... אני
מרגיש בלבול ותמיהה על מה מגיעה לי אותה פציעה...? למה אני שאת
חיי נותן אני בשבילה והיא מה היא עושה? רק לוקחת ללא עצור,
משפחות, ילדים, ת-י-נ-ו-ק-ו-ת! והחמלה שפעם חשתי נעלמה ורק עצב
מתחכך בכאב נותר עצב המביע כל דבר, ואולי עצב שותק, עצב מכריע,
כי הנשמה זאת לא יכלה לשאת והיא גוועת באור אחיותיה מישירה
מבטה לשמיים וזעקה גדולה שגורה בפיה: "שמע ישראל! ק' אלוקינו
ק' אחד! האם עוד שומע אותי האל המיוחד?" ודמעות זולגות בתוכה
וסערה פורצת אותה והמלאכים מסתכלים מלמעלה בתמיהה: לאן ברחו
כוחותיך אחותנו הטהורה? כיצד זה זלגו דמעותייך ללא הפסקה? והיא
רק מבכה ללא קול, בדמי ובצער, וכולי רעוע ושבור כי נשמתי
סדוקה, מרוסקת לרסיסים... והכאב בוקע לבבות ורק זעקתה
נשמעת,זעקתה המרטיטה... ואחרי זה כלום... רק קול שתיקה דקה...