ברחוב שלי גרים כל הזקנים של תל אביב, אפשר להריח אותם גם
כשמתבשל משהו במטבח, הריח שלהם הוא כמו תאי המחתרת של פגיס,
נמצא בכל מקום.
ברטש גר אצלי כבר שבועיים והוא לא יוצא כמעט מהבית, אם הוא
רואה זקן ברחוב מתחשק לו להקיא, אני מייעצת לו ללכת לפסיכולוג
בקשר לזה. הוא שוכב בחדר האורחים, מכורבל כמו ילדה קטנה בפינה
של הספה, ומביט מהצד איך אני מבצעת דברים.
אחר כך הוא רושם במחברת שלו טיפים לחיים נורמלים.

אספנו את ברטש מהפסיכולוגית של אמא שלי, הוא הגיע לקליניקה שלה
במקרה, עשה פנייה לא נכונה בארלוזורוב. הוא טען שהוא גר
בירושלים אבל הכותל המערבי היה יותר מדי קודש בשבילו במקום
אחד, ואיפה כל הכופרים חיים אם לא בתל אביב? אז לכאן הוא ברח,
נמאס לו להרגיש שהוא מטמא לכולם את עיר הבירה.
כשאמא שלי הגיעה לפגישה שלה עם הפסיכולוגית היא ראתה אותו שוכב
על הספה בלובי, המזכירה לחשה לה בסוד שהוא שוכב שם כבר כמה
שעות ולא מסכים לדבר עם אף אחד, אבל חבל לה להתקשר למשטרה, הוא
נראה לה טיפה עייף והיא מקווה שזה יעבור לו. אמא שלי הבינה שיש
לה עסק עם מזכירה מטומטמת, וביקשה רשות מהפסיכולוגית לאמץ
אותו. הפסיכולוגית בכלל לא ידעה ששוכב לה איזה ברטש על הספה
בלובי, ובתור פסיכולוגית לא מוצלחת במיוחד (אמא שלי הולכת אליה
כבר שמונה שנים והיא עדיין יציבה כמו פל-קל) היא הרשתה לה לקחת
אותו הביתה לתקופת ניסיון.

ברטש היה מאוד משעשע בשבוע הראשון, כמו כל הירושלמים היו לו
סיפורים שנשמעו כאילו הוא הגיע מכפר נידח בצפון שבו כולם
מכירים את כולם, ואני התלהבתי במיוחד מהסיפורים שלו על העיר
העתיקה, איך הערבים מחכים שם עם אלות מעבר לפינה. "אתה לא
נורמלי ברטש" אמרתי לו בחיוך, "יש לך בעיות".
במיוחד אהבתי את העוויתות הקטנות שהיו לו בצד הפה כשהוא דיבר
על השוק, איך פעם איזה בדואית ניסתה לתקוף אותו עם תפוחים
מהדוכן.

ברטש אוכל לנו את כל המקרר, הוא התחיל לפתח תיאבון בריא בימים
האחרונים, אני אומרת לאמא שזה כי הוא משועמם ואמא טוענת שהוא
פשוט לא יודע לעשות שום דבר אחר. ברטש הפסיק לדבר על ירושלים
אחרי שבוע, אבל לגמרי, כאילו הוא מחק את העבר שלו מהמערכת.
עכשיו הוא מדבר רק על הבעיות שלו, ועל הזקנים. אני מנסה ללמד
אותו לסרוג, יש לי קצת חסך בסבתא, כולן מתו לפני שנולדתי, אבל
ברטש נושך אותי אם אני מזכירה את המילה סוודר.
כל ערב לפני הטלנובלה שלי אני מתיישבת עם ברטש לשיחה רצינית.
אנחנו יושבים אחד מול השני כמו שני מנהלים ליד שולחן האוכל,
וברטש מסביר לי באיטיות שהוא נמצא ב'קונדישן' בעייתי (בהתחלה
עוד התעקשתי שיגיד 'מצב' אבל יש לו נטייה לדבר בלועזית לפעמים)
-
הוא לא יודע איך לחיות.

אני עוד לא מבינה לגמרי למה הוא מתכוון, יעצתי לו לקחת קורסים
אבל הוא גאה מדי, רוצה לעשות הכל לבד. "זה לא משהו שמלמדים"
הוא מתמרמר, "מישהו שם דפק אותי, נולדתי בחודש השביעי. הייתי
צריך להתכונן עוד קצת ברחם, אולי אז הייתי מבין איך להסתדר".
לברטש אין הורים, או לפחות ככה הוא טוען, למרות שהייתה איזו
שיחת טלפון מוזרה לפני כמה ימים ממישהי שחיפשה בחור בשם נמרוד,
אבל טיפלתי בה יפה, הבהרתי לה שאנחנו מחזיקים רק ברטשים בבית.


לברטש יש כבר מחברת מלאה בשורות מוזרות כמו "מוריה הולכת לאט
מחדר לחדר", או "מוריה עונה לטלפון ב-האאאלו?" ואפילו דברים
טיפה מצחיקים כמו "מוריה קוראת עיתון בשירותים". בהתחלה
נבהלתי, חשבתי שהוא איזה סטוקר מטורף שזומם לחטוף אותי בסופו
של דבר ולכתוש אותי לחתיכות קטנות, אבל אז הוא הסביר לי שאני
המודל שלו, שיש לי דרך מאוד נעימה להתנהל בין דבר לדבר.
ניסיתי לדבר אתו בהיגיון, אמרתי לו שהוא עושה רושם של בן אדם
דווקא נעים, ועובדה שהוא הצליח להגיע לבדו מירושלים לתל-אביב,
לא כולם היו מצליחים להסתדר ככה. אבל הוא גילה לי שהוא מעמיד
פנים, שאם הוא היה עונה כמו שהוא ענה לכולם עד עכשיו, כבר
הייתי מסלקת אותו מזמן, המערכת שלו מתריעה לו שכדאי לו לדבר
כמו שהוא רואה בסדרות אמריקאיות. חוץ מזה, לקח לו איזה שבוע
להגיע לתל אביב, הוא כל פעם לקח את האוטובוס הלא נכון, עד שאחד
הנהגים ראה עם מי יש לו עסק והוביל אותו ביד עד הדלת של
אוטובוס 405.

אני לא יודעת עוד כמה זמן אני אחזיק מעמד אבל לא אומרת כלום
לברטש. הוא מאוד להוט עם המחברת שלו והמסיבה, הבטחתי לו שהוא
יוכל להביט בי פוגשת אנשים חדשים ביום ראשון. הוא רוצה
שהדיבורים שלי יחלחלו אצלו, חשוב לו להיות בן אדם מתפקד. ברטש
מתרגש נורא, כל יום שבת הוא מתנועע כמו מתפלל בפינה של הספה,
אני שואלת אותו בצהריים אם הוא משתגע אבל לברטש אין זמן לענות
לי, הוא מתרכז בלאגור כוח. בערב הוא קם מהספה, ומבקש ממני
למצוא לו בגדים טובים, הוא לא יכול לבוא עם בגדים ירושלמים
למסיבה תל אביבית. אני נותנת לו חאקי שגדולים עלי וגופיה לבנה
שנצמדת לו מיד לחזה, "אתה חתיך" אני מחמיאה לו, אבל הוא עדיין
לא למד איך להגיב למחמאות, ובורח ממני כשהוא ממלמל משהו
באנגלית.

ביום של המסיבה ברטש חוטף חום, ואמא שלי חייבת לקחת אותו לבית
החולים כי יש לו כמעט לארבעים מעלות. אני צריכה להיאבק בו הרבה
עד שהוא זז, הוא נאחז בעמוד של המטבח וצועק שהוא לא מוכן ששוב
ידפקו אותו, "את לא מבינה? הם לא רוצים שאני אלמד, את תהיי
משת"פית! אסור לך לקחת אותי! אסור לך!" רק כשאמא שלי מגיעה
לעזור אז אנחנו מצליחות להזיז אותו, היא דוחפת אותו מאחורה
ואני מושכת מקדימה, והוא נגרר אחרי כאילו אני מובילה אותו
לכיסא החשמלי, וצורח בקול היסטרי "בוגדת!! בוגדת!!!
משת"פית!!!!"

אחר כך בבית החולים, הרופאים ממליצים לו להתאשפז ללילה, מסתבר
שהוא חטף איזה וירוס. אני מנסה לעודד אותו, "גם בית חולים זה
כמו מסיבה, רק עם אנשים פחות בריאים", אבל ברטש מדוכא מדי,
אפשר לראות לו בעיניים שהוא לא ידבר איתי עד מחר.

כשאני ואמא יוצאות מהחדר הרופא לוקח את אמא לצד, היא מאוד
מופתעת אבל משתפת פעולה, ואני מתיישבת על ספסל מתכת לא רחוק
מהם ומביטה בהם מדברים. הרופא מסביר כל מיני דברים בקול נמוך,
ואמא עומדת עם הידיים על המותניים ומהנהנת. אני לא שומעת בדיוק
מה הם אומרים, אבל לפי הבעת הפנים של אמא אני מבינה שמשהו לא
בסדר. לפתע היא מרימה את הקול כך שכל המסדרון מביט בה - "מה,
ואין מה לעשות? זה לא הגיוני, בשביל מה יש חיסונים ותרופות,
ובתי חולים ורופאים וניתוחים!", הוריד במצח שלה מתבלט כל כך עד
שנדמה לי שבכל רגע הוא עומד להתפוצץ על פרצופו של הרופא,
"א-א-אני מצטער, אין לנו את הכלים להתמודד עם בעיה כל כך
מורכבת" הרופא מגמגם. אמא מסתכלת בו המומה, הוא מאוד מסכן, אין
לו איך לנחם אותה, אז הוא פולט "אני באמת מצטער", ובורח. אמא
מביטה בו מתרחק, ואז מפנה אליי מבט מבוהל, כאילו שכחה שישבתי
שם כל הזמן.

אני נכנסת בצעדים כבדים חזרה לחדר הלבן, ורואה את ברטש שוכב
מכורבל על המיטה עם הגב אליי ובוכה . "ברטש..." אני מתיישבת
לידו. "אני יודע כבר, אני יודע" הוא מתפרץ בקול רועד, "אמרתי
לך, זה היה התכנון שלהם מההתחלה, חשבתי שאני אצליח לנצח אותם,
אבל לא היה לי סיכוי בכלל." "אני מצטערת", אני מלטפת את ראשו,
"לא ידעתי." ברטש מקנח את האף בטישו שהוא שולף מהכיס, ומבקש
ממני בשקט ללכת, זה הזמן שלו עכשיו. לפני שאני יוצאת מהחדר אני
נעמדת ליד המשקוף ונותנת בו מבט ארוך, יודעת שזהו זה, תם עידן
ברטש.
"זה לא מגיע לך" אני מפריחה לאוויר, ובאותה נשימה מודה לאלוהים
שנתן לי את התשעה חודשים שלי ברחם.

מי יודע, עם זרע אחר, אולי גם אני הייתי חולה בברטש.