קמתי לאט, כי לא היה בי עוד כוח. ראיתי שכולם כבר עזבו ופתאום
הרגשתי כאילו אני נאכל מבפנים. ממש כאילו הצלעות שלי מתרוקנות
לאט לאט מתוכן, ומותירות אותי שלד רעב ורועד. קשה לספור את
הזמן בגיהינום שכזה. כל שנותר לך הוא לספור את הדברים שנותרו
לך, שאיתם תמשיך גם לאחר השכול. פתאום זה קורה, אתה כמו בלון
שיצא ממנו כל האוויר, מתרוקן לחלוטין וצונח ארצה בלי יכולת
לעצור ובלי כוח נפשי לנסות אפילו. העפר כעת הוא היחיד שמחבר
אותך עם העולם הזה. והוא קר, ובטח גם מרגיש חסר ערך בעולם כזה.
לקום כבר אין כוח. אז נשארים. שוכבים כמו אלפי מתים עם פה פעור
ומתחברים לעפר. אין מוצא אחר. כל דבר אחר מלבד לשכב שם נראה
מאוד לא חיוני, חסר טעם לגמרי.
לפתע נשמע ציוץ ציפור באוויר העכור. הריאות מתמלאות מחדש בחום
לא נורמלי, הצלעות מתרחבות ואתה מקבל פתאום תקווה מוזרה,
שלחיות זה אולי הרבה יותר טוב מלמות. גל סוחף של אנרגיה מקים
אותך על רגליך ואתה עומד כמו ליצן על קביים, כולך מט ליפול.
אתה צועד את הצעד הראשון שאחרי המוות, הוא נראה מאוד גמלוני
וחסר חשק, אבל אתה רוצה ללכת מפיסת המוות הזאת, לרוץ משם למקום
אחר, מקום שלך, שישכיח לך את כל הנורא הזה, לברוח ולעולם לא
לחזור! את מחיש את צעדיך ומתחיל לרוץ כבר, ואתה מאושר, כולך
בוער מבפנים, רץ ורץ לא חשוב לאן, העיקר לברוח משם, מהמוות
הזה. כל העולם עובר לידך, אתה לא צריך את האחרים, המוות רצה
אותך לא אתכם, אתה חייב לרוץ. אתה בורח מהמוות! אתה בורח אל
החיים, אל הטוב והקיים. המאושר והחופשי. אל מים וצבעוני, והרים
צבועים בירוק, ומקום אחר, כל כך רחוק, שייתן לך פינה לשים בה
את העבר, לטמון אותו בחול, ולהמשיך הלאה, אל הלא נודע, שמחכה
רק לך שתגלה אותו! אין יותר סיבה לפחד, רק לחייך, לנשום בלי
סוף, ולחיות עד אין קץ!
אין בעולם מי שיעצור אותך אם רק תמשיך לרוץ על עבר החיים!

מנוסח בלשון זכר מטעמי נוחיות. פונה גם לגבירות.