אני יושבת בחדר וחושבת עליו. מרגישה את הריח הטוב והנעים שלו
בנחיריים שלי. בכל נשימה שאני נשמת הוא שם. אני עוצמת את עיניי
ורואה אותו מולי, מביט בי בעיניים הגדולות שלו, מחייך את אותו
חצי חיוך שמשרה על ביטחון. והוא שם, מולי, חי ושלם וגדול
וכל-כך ממשי. וכל מה שאני רוצה זה לחבק אותו חזק חזק ולנשום את
כולו. ולהביט בתוך העיניים האלה, שכשמביטים בהן טוב אפשר לראות
הכל. ולהיות איתו. אבל ככל שאני חושבת עליו יותר הוא נעלם.
הריח המיוחד שלו דועך. העיניים הגדולות שלו נעצמות ונעלמות
בחושך. המגע שלו, שהיה כל-כך ברור ומובן נעלם גם הוא. ורק
הזיכרון נשאר. זיכרון עמום של מישהו שאף פעם באמת לא היה שלי.