אני לא מפחדת לעוף. אני עומדת כאן על הצוק התלול הזה בלי פחד.
הרוח מעיפה את שמלתי הלבנה ואת שערי השחור הארוך. בעיניי אני
רואה את המחזה היפה ביותר שראיתי ושאראה בחיי. עמק ירוק פרוס
לפניי, כולו עצים גבוהים שמהמקום שאני עומדת נראים כל-כך
קטנים. וחוף, חוף מדהים שהשקיעה נתנה לו גוון כתום אדום. וים
שקט כל-כך שאני בטוחה שמי שעומד קרוב יכול לראות מבעדו את
הסלעים והדגים. והשמים, שחלקם אדום, חלקם כתום, חלקם כחול
וחלקם שחור משלימים את התנה המדהימה הזאת.
אני אעוף מעל לעמק הזה, ומעל לחוף, ואז אוכל לראות את הסלעים
והדגים דרך הים. ואז אני אעלה למעלה, דרך האדום אל הכתום ומשם
לכחול, ואז אני אשאר שם, בשחור, חופשייה, בלי פחד. כי אני לא
מפחדת לעוף.

אני לא מפחדת לעוף. אני לא מפחדת מהגובה הזה. אני אוהבת את
הרוח החזקה שמכה בפנים ובידיים. לעוף גבוה. הכי גבוה שאפשר. יש
משפט שאומר שאפשר ליפול למטה רק אם קודם כל עולים למעלה. ככה
זה בערך גם בשביל לעוף, כדי לעוף למעלה צריך קודם כל ליפול
למטה.