כולם היו שם, הביטו בי, ניסו לנחש מה אני מרגישה. ואני תלויה
בין שמים לארץ, ידי צמודות לקורות העץ המחוספסות במסמרי ברזל
גדולים שלובנו לפני כן בקפידה רבה. לא חשבתי הרבה, רק שמרתי כל
הזמן על ראש מורם. לא ליפול, לא להישבר, להראות חזקה, זה מה
שאמרתי לעצמי אז, באותה השנייה בה הציתו את האש מתחתי.
בהתלה לא הרגשתי כלום חוץ מחום מלטף ונעים שהזכיר לי את האח
הבוער בימי החורף המושלגים. אחרי זמן קצר החום התגבר והתפשט
בכל גופי. לאט לאט הרגשתי את הלהבות מכלות את בגדי, את שיערי
הארוך. החום הצורב חלחל אט אט אל עורי המפוייח ואל גופי העייף.
הרגשה של כאב תקפה אותי פתאום ואני התאפקתי שלא לצרוח. הכאב
היה עמוק, חד כמו סכין שחותכת את גופי לחתיכות קטנות. הכאב היה
כל-כך חזק, ופתאום - חושך. כלום כבר לא כאב יותר.
אור. אור בהיר ולבן שהאיר עליי וכמעט סנוור אותי לחלוטין.
וראיתי הכל, והבנתי הכל. כל הדברים שלא ראיתי נתגלו אליי
פתאום, כל הקולות המבולבלים נשמעו פתאום כמשפטים ברורים
ומסודרים, כל הדברים של הבנתי נראו עכשיו כמובנים מאליהם. ואז
הייתה דממה, ושוב חושך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.