המהלך שכולנו מחפשים אחריו מתחבא מעבר לפינה. מציץ מידי פעם,
אולי זה הזמן לחמוק מאחורי גבינו. אך המהלך פחדן, ונשאר
במקומו. אנו עומדים ומחכים לאור הירוק שיתחלף, אך אף לא מכונית
אחת עוברת. השמירה על החוק בעוכרינו. אנשים עוברים ומביטים בנו
במבט זגוגי, מן מבט חצי מקנא, חצי משווה. מבט שלא נועד להביט,
אך מכוח ההרגל מסתכל. ממילא מעט מן המידע שנקלט ישמר, והשאר רק
יחלוף, וידחק לאיזו פינה חשוכה בראש, וגורלה לא יוודע. מהמהלך
שוב מציץ, ואנו מרגישים מן גירוי מאחורי הגב, שגורם לנו
להסתובב. אך אין דבר שיספר על מי שמסתתר. איננו מודעים לקיומו,
ולכן איננו מחפשים אחריו. והמהלך, לא יודע מיהו, רק יודע מי זה
שלפניו, ומקיים את מצוות הזהירות שנגזרה עליו מפניו של אותו
אחד. איש שעבר ברחוב בו מסתתר המהלך, נתקל בו, בלי משים. המהלך
נבהל, והאיש, שהיה שקוע בשרעפיו, תופס את המהלך בכתפו, ספק
נתמך, ספק תומך, ספק מתנצל, או בכלל ניצל את ההזדמנות לקבל מגע
אנושי שלא מקבל בבית. מגע של משי. ריח של סוכר או בוטנים, או
שניהם ביחד. וטעם של שפה זרה. מבטים מצטלבים, רגע אחד של תודעה
ממוזגת, ומיד מתקלקל המזגן (לא ידענו שיכול בכלל לפעול), והרגע
הקסום חלף לו. למהלך יש טעם בפה של קיסם שבור, ששבבי העץ
ממשיכים לשוטט בחלל הפה, ואינם מוותרים. המהלך, שנעשה מודע
פתאום למשהו ממנו, נזכר בזה שהוא מכיר, אנחנו, שהיה מחכה ליד
הרמזור. מציץ בזהירות מעבר לפינה. אין סימן לקיומו. הרמזור
עדיין מראה אדום. או שמא שוב מראה אדום. קשה לנחש. אנחנו כבר
רחוקים הרבה מן המהלך שנהיה מודע למשהו שהוא מעבר לעצמיות
שלנו. העצמיות שלנו, משהו ממנה אבד, אולי מפאת המרחק מהמהלך
האבוד, המודע לעצמו. אולי בגלל שהתייחסות אחת אלינו אבדה,
ואינה עוד משפיעה עלינו. לעולם לא נדע מה היא הרגשת החוסר הזו,
רק טעם של קיסם שבור יישאר בפינו. או שמא זה הטעם בפיו של
המהלך, שהמודעות שלו, היא בעצם חלק מן המודעות שלנו, שלקח
בהשאלה, בלי משים, ברגע שמישהו אחר נגע בו במגע של משי.