הצחקת אותי אבל בכית איתי, כשאף אחד לא ראה.
חיבקת אותי כשכולם הרחיקו אותי, והפעילו מזגן כדי לקרר את
האווירה.
שמעת אותי בין השקט לצלילי הלילה הרועמים,
ויכולתי לשמוע אותך מתחברת לשקט שלי.
לא נכחת הרבה, אבל היית בכל רגע ורקע שרק יכולתי לבקש.
מעולם לא ביקשת "תני לי" ולא לקחת!
אבל, ידעת לקבל בזרועות פתוחות.
כשכעסת, ידעת להסביר וליצור כר סופג דמעות.
גם לצחוק ידעת, עם הבעות מזוויעות, כדי ששוב לא תחזור הסיבה.
יכולתי לבקש במציאות שלי ולא ידעתי,
אם כן, אף לא אחד באמת הקשיב.
כשכל בעלי התפקיד "ידעו" מה נכון ומה צריך ואיך לפעול,
שאלת אותי אם טוב ונוח לי.
נכחת ואמרת בדרכך, שאת אוהבת ואכפת לך.
כשההנחה הייתה והאבחנה הייתה  וכל "הספר" נכתב והיה חוזה
חתום,
שילחת אותי לדרכי "למצוא לי חיים", כשאת לצידי עם קשב ותמיכה.
לך היו כל התשובות לפשט את הדברים, כדי שאוכל לחיות!
המשכת להצחיק אותי גם עם דמעה וכל אחד ראה.
היו הרבה צלילים רועמים של צחוק ושל ימים קשים.
עברו הרבה מים בנהרות זועמים ובנחלים שקטים.
פורחת וגודלת, יודעת להשקות את אדניות חיי באושר ובצלילים,
מערסלת בתוכי גם את הימים הפחות טובים עם הפנים אל הטובים.
מסוגלת כל כולי להיות למען אחרים, לאהוב אותי כדי לאהוב אותם,
יש לי חיים משלי ויש לי נהרות ואגמים.
כן, אין ספק, "אכלנו מאותו המסטינג" תקופה מיוחדת במינה.
והטעם, על כל גווניו, בלתי נשכח.