די אל תיגע בי... אל תיגע...
נו תעזוב אותי בבקשה...
תניח לי כבר...
תשחרר אותי...
הוא לא מקשיב לי
כי הוא בכלל לא שומע אותי
אין לי אומץ להגיד את זה בקול רם.
הוא מרים אותי מהמיטה בשיער
וצועק וצועק על זה שאני לא יודעת להעיר אותו כמו שצריך
שאני רעה ואני לא מבינה אותו בכלל.
וכואב לי, הוא מסתכל לי בעיניים...
אני רוצה להעיף לו סטירה,לשרוט אותו, לבעוט בו
לעשות משהו שיגרום לו לשחרר אותי
ולא יכולה...
איך אפשר ככה להסתכל בעיניים של אדם שאוהבים
ולגרום לו כאב?
אבל הוא עושה את זה...
כנראה שהוא לא אוהב אותי כמו שהוא אומר...
אחרי זה הוא מניח לי... אני נושמת לרווחה
כמו חיה פצועה מוטלת על המיטה ורועדת
מחכה שהכל יגמר.
אבל לא... הוא שוב מתקרב אליי
הפעם תופס לי את הצוואר
אני מרגישה איך האחיזה שלו מתחזקת
כל -כך כואב, והוא עוד צועק עליי וצועק
דיי תפסיק, תעזוב אותי
אני שוב אומרת לעצמי...
"אני רוצה הביתה, רוצה הביתה",
אני מייבבת אחרי שהוא עזב אותי
ואני שוכבת כמו עובר מכונסת בתוך עצמי מתחת לשמיכה.
הוא צועק עליי, "נו תקומי את רוצה הביתה לא?"
ואני שותקת... עדיין שוכבת ורועדת...
הוא לוקח לי את השמיכה ומרים אותי ביד
זה כואב... אני קמה אבל מיד שוכבת בחזרה
"למה את לא מתלבשת ובורחת משם?"
אני שואלת את עצמי.
הוא יוצא מהחדר, אני מנסה לבכות ולא מצליחה.
בינתיים אני מתלבשת עד שהוא לא פה.
הוא חוזר ומתלבש גם... ואז אני יורדת לסלון לחכות לו
הוא בא ואנחנו יורדים במעלית לחנייה.
כשנגיע למכונית אני אעיף לו סטירה אני חושבת לעצמי
אבל כמובן שלא עושה את זה...
אנחנו נוסעים כל הדרך בשתיקה..
כשאנחנו מגיעים אליי הביתה אני יוצאת מהמכונית
הוא אומר משהו אבל אני לא שומעת, זה נגמר הפעם אני אומרת
לעצמי.
אני שוכבת במיטה בבית שלי... וחושבת עליו... על מה שקרה
שולחת לו הודעות SMS בלי הפסקה אומרת לו כל מה שרציתי להגיד לו
אז בבית שלו. רושמת לו שהוא מפלצת... ושאני שונאת אותו! שונאת
אותו!
ושילך לפסיכולוג... הוא לא משיב.
אני מתקשרת אליו... הוא עונה... ואז שומעת את הקול שלו ומנתקת
ואז שוב פעם מתקשרת... שואלת אם הוא מבין בכלל מה הוא עשה?
הוא אומר שכן, אבל אני יודעת שלא.
אני מדברת איתו ומדברת, מנסה לגרום לו להבין...
ואז הוא אומר שהוא אוהב אותי כל-כך, ולמה אני מעצבנת אותו הרי
הוא הזהיר אותי לא להעיר אותו בבוקר...
אני נשברת מתחילה לבכות אחרי שאפילו בבית שלו לא בכיתי...
הקול שלו נשמע כאילו הוא גם עומד לבכות אני מרחמת עליו
כל-כך...
"אני אוהבת אותך... אני אוהבת אותך", אני אומרת לו...
"אני צריכה אותך, תבוא ותחבק אותי"
"בבקשה תבוא אני כל-כך צריכה אותך..."
אני בוכה...
"בבקשה תפסיקי לבכות... תעשי את זה בשבילי..." הוא עונה
אני מתאפקת שלא לבכות, "תבוא אליי בבקשה".
"לא... אני צריך לישון, אולי אני עובד היום", הוא עונה לי.
אני אומרת ביי ומנתקת... ובוכה ובוכה במיטה עד שאני נרדמת.
דבר אחד טוב בו... חולפת בי מחשבה אחרונה לפני שעיניי
נעצמות...
הוא יודע להכות במקומות שלא משאירים סימנים. |
