השתררה מעין דממה רועשת - דממת ניצחון, היטלר חייך חיוך רחב
בעודו שולף את הסכין מהבנאדם-היהודי-האחד-לפני-האחרון שהיה חי
עלי אדמות. הוא הוציא מטפחת מכיסו הימני כדי למחות את הדם
מהסכין. המטפחת היתה מעוטרת בצלב קרס אדום והייתה ספוגה כבר
בדמם של יהודים רבים. היטלר החזיר את המטפחת לכיסו והוציא
אחרת. מטפחת לבנה - שבמרכזה מגן דוד כחול. הוא קרא בפעם
המיליון בחייו את הכיתוב בפינה השמאלית של המטפחת - "לאדולף
היקר, בריאות ונחת לאורך שנים, אוהבת, סבתא רחל". אדולף היקר
חייך ונקה את הסכין.
היטלר לא יכל להתגבר על התחושה שפעפעה בו - תחושה של עוצמה
בלתי רגילה, של כוח חסר גבולות, נצחי. הוא פתח את תיקו, עשוי
מעור שחור, והוציא את הספר עב - הכרס, שעל כריכתו זהרה באותיות
קידוש לבנה המילה: "תנ"ך".
הוא דיפדף באדישות מופרזת בדפים עד שמצא את המקום הנכון.
לפתע נכנס בו גל של אנרגיה, נהרי אדרנלין זרמו בדמו, מציפים את
גופו, עוטפים את עצמותיו. אדולף היטלר - שביים התאבדותו בסוף
מלחמת העולם השנייה, סייע להקמת מדינת ישראל בכדי לרכז את
היהודים מכל העולם ולהרגם בפיצוץ אטומי, צרח בגרמנית כלפי
השמיים, לבורא עולם, בעודו מניף את הספר כלפי מעלה כאילו כדי
לתת גושפנקא לדבריו:
"הצלחתי! הצלחתי! אין יהודי בעולם שקיים חוץ ממני! יחידי
ובודד! מה קרה, לא חשבת על כזה דבר, אה? אה?!?! אותי זה לא
מעניין! תשמע את הדברים שאתה בעצמך הורית בספר זה" - [פסוק
שנמצא בתנ"ך, הבטחה של אלוקים לעמו ישראל שלעולם זרעם לא
ייכחד] - "עכשיו, שום דבר לא יעצור בעדי! אני "הבנאדם היהודי
האחרון!!!"
כבר בפתיחת נאומו של היטלר, התפתחה אנדרלמוסיה בשמיים. מלאכים
עפו לכל הכיוונים, שליחי מעלה חיפשו פיתרון בין עננים עזובים,
ואלוקים צועק ודורש: "הביאו לי מלאך מתורגמן!"
עד שהובא המלאך פרידריכ-אל, היטלר כבר היה בסוף דבריו. עיניו
האדומות זהרו בטירוף. הוא שלף את הסכין שאיתו, לפני דקות אחדות
השמיד את מכשולו האחרון וכיוון את הלהב לחזה. בנעיצה אחת,
החדיר את המתכת הקרה לגופו - היישר ללב, שפעם במהירות מסחררת.

שניות אחדות עברו - אפילו דקות, ועדיין הוא עומד שם, סכין חדה
כתער נעוצה בחזהו. היטלר השפיל מבטו רק כדי לראות שהדקירה
הייתה חסרת השפעה. אין סימן לחתך, לשריטה, לטיפת דם אחת.
באקסטזת טירוף חשף את שיניו, הרים ידיו אל - על וצווח שוב בספק
- דיאלוג ספק הודעה לכל העולם: "חסין!!! חסין!!! כל-יכול!!!
עכשיו שום דבר לא יעצור בעדי!!! הכל יהיה שלי!!! אשמיד בתים!!!
אהרוס חיי כל ברייה עלובה!!! ארוצץ ראשי תינוקות ואשתמש
בעצמותיהם לבנות לי ארמון!!! היכון עולם עלוב לשליטתו של
הבנאדם היהודי האח..."
היטלר לא ממש הרגיש משהו כשהפסנתר נפל עליו. לא היה דם, ואף לא
כאב.
ראשו, שביצבץ מבין הקלידים הלבנים המרוסקים הביט לשמיים. שפתיו
נעו בחולשה ומילמלו במיקרו-דציבלים: "אבל...הבנאדם היהודי
האחרון..."
המתורגמן פתח את פיו בשביל לפרש את המשפט, אבל איכשהוא אלוקים
הבין כל מילה. בקול שקט, אפילו לחישה, ענה להיטלר הגוסס:
"יהודי - אולי תישאר לנצח, אבל כבר מזמן אתה לא בנאדם".