...ואתמול הייתי חולה - וגם היום.
חולה-חולה, אבל על המדורה לא מוותרים...

אז המדהימונית נכנסה ללחץ כי יצאנו מהבית בשש, הזמן בו המדורה
הייתה אמורה להתחיל, ולא בחמישה לשש... נכנסה ללחץ, מה שכמובן
לא מנע מאיתנו להיות ראשונים במקום הקבוע של הכתה.

אגב איחורים, "איחור אקדמאי" הוא כידוע 15 דקות, שמתם לב
שאיחור "מדורתי" הוא כמעט שעה?

קרשים... שכולם עזרו לפרוק מהרכבים, כולל ה"אחים והאחיות
של..." בני הארבע והחמש...
מעגל אבנים שרק הילדים אספו ושמו סביב לעצים, שולחנות מתקפלים
שהקבועים מביאים, פינת תפו"א ובצלים, מנגל, תקתוק נקניקיות על
שיפודים, חוטי ברזל המאגדים את בצלינו ותפודינו,
רק כעת אני שם לב שאנו כבר כל-כך מאורגנים, עד שהכל זרם כמעט
אוטומטית.

הילדים התגודדו בינם לבין עצמם, לעתים בקבוצות לעתים יחד (הם
עדיין בגיל שבנים ובנות מחולקים לקבוצות נפרדות), הקטנטנים
השתובבו בכל מקום, המבוגרים התחלקו לקבוצות כשאחת לכמה דקות
ישנה "התאגדות מחדש" (למדתי על הסטרט-אפ של אחד מהאבות שעד כה
לא ידעתי מה עושה, על ההיריון של אחרת, בקיצור "מפגש התעדכנות"
:-) ...

לקראת חשכה הודלקה המדורה שחיממה בלהבותיה, ואני רעדתי לי
בצד... (חולה... כבר אמרנו) ואז המדהימונית סידרה לעצמה שינה
אצל חברה, ואני נסעתי הביתה להביא את התיק, ומששבתי, ראיתי
צוות טלוויזיה מדנמרק מצלם חלק מההורים מנסים להשיב באנגלית
מהן הסיבות לל"ג בעומר. לך תסביר להם שההסבר האמיתי הוא כי
צריך לעשות מדורה מדי פעם, כי לכולם בעולם יש חג מדורות, אז גם
לנו מגיע...
שמתם לב, אגב, שזה החג שמעטים מאוד יודעים את מנהגיו? ויותר
מכך, שלכל מנהג אין הסבר בודד אלא המוני הסברים... (שכמעט איש
אינו מכיר  ;-) )...

הילדים (וחלק מקטן מההורים) שרו עם השירונים שעוברים בירושה כל
שנה עם עדכון... ההורים האחרים שלא היו עסוקים עם צוות
הטלוויזיה ריכלו והתעדכנו, ובמחשבה לאחור, היתה תחושה נעימה של
משפחה... מעין מפגש משפחתי שהכל בו מוכר, ששגרותיו ידועות,
שברור לכל כבר מי אחראי על מה... שעוזרים למבקש, ואפילו את
ה"יריבויות הוותיקות והידועות" שמים בצד כדי לא להרוס לשאר...
אפילו המהות האמיתית של מפגש משפחתי נשמרה: הרכילות והאוכל
כמובן...

כשהצוות ארז מיטלטליו, ונפנה לעזוב, החל הטפטוף מצד ההורים,
אחד אחד הם הופיעו, פונים לצוות ושואלים מי באנגלית עילגת, מי
באנגלית מבית ומי באנגלית במבטא רוסי כבד: "תרצו לאכול משהו?"
כור ההיתוך שלנו עובד, הנדיבות הישראלית, כך שמתי לב, הדביקה
היטב את העולים,
גם צוות המג"ב שהופיע, קיבל הזמנות לוותר על האוכל הצבאי לטובת
שפעת הבשרים המקומית. (במיוחד זכור לי צוות המג"ב של לפני שנה,
שגסו עיניו בנקניקיות, והואילו לטעום רק מהסטייקים :-)
והאמינו לי שהם עברו כמה עשרות טובות של מדורות, ובכולן, אני
בטוח, הציעו להם ממבחר המאכלים).

בתשע וחצי רבע לעשר ברחתי משם. זו הפעם הראשונה שאני לא ממכבי
המדורה, מילא, מותר לי, שהרי אני חולה, וכראייה, יושב כעת
בבית, על המחשב, עם סינוסים שהורגים אותי, גרון מיובש ודאוב
וכאב ראש מבחיל...

אז איך היה? אתם שואלים... היה זמן למחשבה. עצם זה שאתה יושב
וצופה מהצד, ואתמול עשיתי זאת לא מעט, בהחלט גורם לך לחשוב
ולהיות מודע.

היה חג כבקרב המשפחה... זו השנה הרביעית ברציפות... עוד שנתיים
נותרו, ואז תתפרק משפחתנו. הילדים יעברו לבתי ספר שונים, וכבר
יהיו מבוגרים מדי מכדי לאפשר לנו, ההורים, את ההתאגדות השנתית
"למענם" שהינה למעשה, בסופו של דבר, דרך נפלאה עבורנו לגעת
בילדות, ולקבל את נועם החיבור למה שהיה באמצעות הנפלאים,
המדהימונים, המקסימים...  באמצעות ילדינו!