זה לא מוביל לשום דבר. המחנק בגרון, היובש, קשה לי לנשום.
אני יושבת, מלאת קור בתוכי, בוהה במסך הלבן.
החיים נראים כאילו עצרו ורק הרעש המונוטוני של המזגן נשמע
מרחוק.
אני מרגישה שכל החושים קפאו לי בבת אחת. לא מרגישה כלום בעצם.
לא אכפת לי מכלום, לא משנה אם הוא ילך, לא משנה אם אאבד אותו.
אני יודעת שזה יקרה בסופו של דבר, התרגלתי...
אני רגילה כבר שכל הקסם הזה, הוא רק האשליה, רק דרך אל
הבדידות.
הבדידות שתבוא אחרי הימים הטובים, שהיו כדי לפתות אותי להאמין
שיש בעולם עוד אהבה, יעברו. אני לא מסוגלת להבין אותם והם
אותי, אני רחוקה כל-כך מכולם, מרגישה שהכל נגדי. אני יודעת
שהכל פראנויה אחת גדולה. שאני בעצם להם מאוד חשובה, אבל הקול
הזה בתוכי מרחיק אותי יותר ויותר, פנימה ועוד יותר פנימה. הוא
שולט בי לגמרי, בצורה טוטאלית. אני לא מסוגלת אחרת. מבינה שהוא
טועה אבל לא יכולה לשנות כלום.
נגמרו לי הכוחות להלחם בזרם של חיי, ניגמר הרצון, נעלמה
האמונה. התרגלתי... |