אני מאוכזבת...
ממני, ממנה, ממנו ובעיקר ממני
אני ילדה כזאת, אני בחיים לא עושה את זה, אז למה פתאום?
בסוף זה תמיד חוזר אלייך כמו בומרנג ואתה נדפק...
ועכשיו כשאני חושבת על זה, בעצם כל מעשה רע חוזר אלייך כמו
בומרנג, נכון?
אז למה אנחנו עושים את זה?
ועכשיו הדמעות האלה...
אוף! זה בכלל לא אשמתי, אני שונאת אותה! באמת שאני שונאת
אותה...
למה היא לא יכולה פשוט לקבל אותי כמו שאני?
הרי זה בגללה המעשים הרעים... ועכשיו אני זו שנענשת ואני זו
שמרגישה רע...
אם הייתי מלאך? אולי אז היו מקבלים אותי, היו זוכרים לי רק את
המעשים הטובים...
ואז אני פה, נזכרת שוב במציאות...
איך ברגע אחד הכל יכול להיות כל כך ורוד, וברגע אחר כל כך
שחור?
זה הכל בגלל או אולי בזכות החלומות...
אבל אי אפשר לברוח מהמציאות אל החלום לעד, נכון?
עכשיו, כלום לא יחזור להיות מה שהוא היה...
כאילו כל החיים שלנו עכשיו יהיו ככה - איומים, שנאה, כעס,
צעקות וחוסר אמון מוחלט
אבל מי לעזאזל אשם?
אני? הם?
ולמה? בגללי? בגללם?
אוף... באמת שאין לי כוח יותר...
חשבתי להתאבד... אבל אז חשבתי על כל מה שאני אפסיד שלא קשור
אליה... אבל מצד שני - יהיה לי כל-כך טוב ככה,
בלעדיה...