בריחה שקטה (פרק שני).

גם היא היתה בלונדינית, כמו הילד ההוא שהפלתי כשברחתי משם. היו
לה פנים פשטניות, כאילו לקחו אותן מסרט של 'דיסני', אבל יפות,
מושלמות. היה לה אף פצפון מבריק תמיד, עיניים תכולות ותמהות,
והיה לה הפה הקטן והמקסים ביותר, ככדור אדום, כמו דובדבן ממש.
והשיער שלה... גלים גלים היה שיערה הבלונדיני, הארוך, שבשמש
בהק והאיר, ובחושך, אחר-כך, בחדר שלי עם הקווים, דמיינתי שהוא
האור שלי.

והיא רק שלי, גם אם היא התכחשה לזה זמן-מה. רק שלי, ואני כולי
שלה. בזה היא אפילו מודה.

היא היתה המלאך שלי. היא נראתה כמו מלאך אלוקים, וצחוקה התגלגל
כצחוק פעמונים, ועיניה נצנצו כשחייכה, וזה היה כמו באגדת ילדים
רק לראות אותה.
וכל מגע בה. תחושת עורה החם תחת השמלה הדקה שהחליקה על עורה
כשהיא נדה, וגלי שערה שהתעופפו ברוח, ומבטה, שהוא הכל, והכל
בו.

אלוהים יודע איך שרדתי את הירייה הזאת ששלמה ירה בי באמצע
הרחוב, כמו בכלב. אבל לו אני לא נוטר טינה. מאסתי בכל הזעם
המיותר, הסתמי הזה. אבל הצלחתי לדדות משם ולהתחמק ממנו.
כשיש לך חברים נכונים אתה אפילו לבית החולים לא צריך ללכת.
והיה לי אחד כזה. הגעתי לבית של דרור לא רק עייף ומיוזע, אלא
כשכולי הייתי דם. כי מהבטן יוצא הכי הרבה דם, ואפילו המכנסיים
שלי היו מטונפים. אין לי מושג איך הגעתי עד הבית שלו. כבר שחור
היה לי בעיניים. כל העולם נעשה לי שחור. כמו בלילה, כשהדלת
נסגרת. ואם לא הייתי מכיר את הדרך אליו כמו שאני מכיר את עצמי,
הייתי נופל באמצע הרחוב.

הגעתי אליו הביתה, וכאילו כל האדרנלין שהיה בי נעלם כלא היה.
פשוט התמוטטתי לו על השטיח בכניסה. מזל שהוא היה לבד. אם היתה
שם עוד חברה שלו היא בטח היתה מתחילה לצרוח לי באוזניים.
והוא היה כמו שהוא תמיד היה. אף פעם לא מראה שהוא לחוץ, או
מבוהל ממצבי ומזה שיש לו דם על השטיח. הוא גם לא הראה שום כעס
עלי, שלא התקשרתי אליו מאז שלקחו אותי. דרור הכיר אותי. הוא
ידע שרציתי להתנתק, שהתביישתי להתקשר ממקום של משוגעים, קטן
ועלוב. הוא ידע שלא רציתי לבייש אותו.
והוא טיפל בי בלי לומר מילה. בלי לשאול שאלות. בלי  להרים
טלפונים. הוא הוציא את תיק הרפואה הזה שלו, וחתך, וחפר בפצע
שלי, וחבש, ועשה לי 'פרפר', ונתן תרופות הרגעה, וישנתי אצלו
כמו תינוק. את החיים שלי נתתי בידיו המיומנות, והוא השיב לי
אותם, מרופאים.
הוא שמע שבכיתי אצלו בלילה, אבל לא יצא מחדרו. בבוקר, אחרי
יומיים, אולי יותר, הכנתי לו כוס מיץ, לפני שהתעורר, וטוסט עם
ריבה. ויצאתי.

יצאתי, וחזרתי למטרה שלי, כי אצלו זה לא היה שלב בכלל, זה היה
תיקון של הטעות שלי, של הגוף שלי. אבל גם כי הוא לא רצה אותי
שם. היינו כמו אחים אני והוא, אבל בגיל מסוים גם אחים לא רוצים
אחד את השני בסלון שלו, ואני ידעתי את זה. היו לו את החיים
שלו, ואני עם המטרה שלי היינו רחוקים מהם כשני כוכבים שונים.

מפליא כמה קל למצוא עבודה, בהתחשב בזה שיש כ"כ הרבה מובטלים.
איך שמגיע הקיץ, הרבה משרות מופיעות. אבל מה, חובה לתפוס מהר,
כי הן נחטפות כמו לחמניות חמות. עבדתי בהובלת בשר מאטליז בשוק
לדוכני שווארמה ברחוב הראשי שם.
זה היה מגעיל קצת. בעיקר הריח כשצריך להוציא את הבשר כל פעם,
והרבה שעות לנסוע בשמש. אבל לכן היה קל לי להשיג את העבודה -
כי הייתי מוכן לעבוד ככה, והמשכורת היתה כסף טוב וקל. הם לא
שאלו שום שאלות, ובמיוחד נהניתי מכך שהיה לי הרבה זמן לחשוב עם
עצמי, בשקט, במכונית, כשנהגתי.