היא הייתה בדרך הביתה, שוב נתקפה געגוע לאותו בוקר יפיפה אותו
זכרה לפרטי פרטים. הולכת בעלות השחר ברחובות העיר שאת שמה לא
תשכח לעולם, הולכת ונזכרת, מה קרה פה, וכיצד הייתה שם, הולכת
וחושבת על חייה בעבר, חיה בהווה, חיה בעתיד.
לפתע היא רואה גבר גבוה עומד לצד הדרך בה היא הולכת. ככל שהיא
מתקרבת דמותו מתבהרת והיא רואה אותו, מתקרבת לאט בזהירות,
חוששת במקצת, שואלת את עצמה מי הוא? מה הוא עושה כאן, עכשיו?
ככל שהיא מתקרבת התמונה מתבהרת והיא מבינה יותר ויותר, זה אותו
גבר מאותו בוקר אביבי, אותו אדם אשר את שמו לא ידעה, אך הכירה
מאז ומעולם, אותה אהבה גדולה אשר מעולם לא חוותה מאז או לפני,
אותו גבר ששמר עליה, שתמך, עזר, אהב, נישק וחיבק אפילו אם רק
ליממה אחת. אותו גבר אותו היא אהבה עד עמקי נשמתה.

היא הולכת והולכת ורואה כי אין היא מתקדמת יותר לקראתו, הדרך
לא מסתיימת, היא מתחילה לרוץ.
היא רצה ורצה, נשימתה כבדה, גופה נחלש עם כל מטר שהיא עוברת,
אך היא ממשיכה, מכאיבה לעצמה בכדי להגיע כמה שיותר מהר לאותו
אדם, כל כוחותיה נעלמים אט אט. ריצתה דועכת, רגליה כושלות, היא
נופלת.
דמעות צונחות משתי עיניה הכחולות, שפתיה רועדות, רגליה
משותקות, ידיה מנסות למשוך את גופה העייף קדימה, בציפורניה היא
נלחמת להגיע לאותו אדם שהיא כל כך זקוקה לו. היא עוצרת.מנסה
להסדיר את נשימתה הכבדה. היא יושבת לאט לאט מסדרת את בגדיה
הבלויים, רגליה העייפות מדממות, הדמעות התייבשו כבר, הן השאירו
שובלים בפניה המלוכלכים, שערה המטונף, נופל ונושר. עיניה
אדומות מבכי מזוהמות מדלקות, ציפורניה השבורות, ידיה הפצועות,
כולם, באותו רגע בו נעצרה, שולחים פעימות כאב לראשה ולכל אורך
גופה, היא מתעוותת מכאב, פניה מתכווצות ומעידות על העוז של
הכאב החולף בגופה, ככל שהזמן עובר הכאב גובר, הפעם מצטרף גם
הלב לחגיגת הכאב גם הוא נשבר, היא לא הצליחה להגיע לאדם אליו
רצה, לאדם אותו היא אהבה, לאדם אותו היא אוהבת.

היא פוקחת את עיניה באיטיות, מתרוממת לאט הכאב חלף, כאילו לא
היה כלל, היא ישנה, ישנה והתעוררה, "הכל חלום, הכל היה חלום",
אמרה לעצמה. בעודה מנסה לשכנע את עצמה כי הכל היה רק חלום היא
הרגישה משהו בידה, חתיכות רבות וחדות, לאט היא פתחה את אגרופה
הקמוץ ושם מצאה את רסיסי ליבה...