איך אפשר להגדיר את מה שאני מרגישה? או מה שגורם לי להרגיש
ככה.
ללכת ברחוב ריק מאדם כמו במערבונים ישנים בהם רק הרוח נושבת
מידי פעם, העולם מפסיק לזוז, אבל הזמן טס.
לשבת לבד ליד שולחן האוכל במסעדה, כשכולם רואים... שאתה לבד.
לשכוח לקום בבוקר, להפסיק לשיר, להפסיק לרקוד, להפסיק לחייך
ולאכול, לאכול כל-כך הרבה שהלחיים מתפוצצות.
לרוץ לשום מקום וכשמגיעים לשם, לחזור בחזרה לנקודת ההתחלה.
לנסות לשכוח רק כדי להיזכר שוב, לבכות, בתקווה להקלה.
להרגיש נפילה אין סופית לחור עמוק מדי לתיאור.
לחלום חלומות ללא הגיון, לפנטז על עולמות אחרים.
להישאר ער כל הלילה כדי לראות את הזריחה, ולבכות כשהיא מגיעה
כי היא מסמלת עוד יום נוסף של מאבק, עד שיום אחד לא תהיה
זריחה.
להתחנן לכוח מסתורי לישועה שלעולם לא תגיע.
לחפש משהו שלעולם לא תמצא, לצפות למשהו שלעולם לא יגיע.

מה אפשר להגיד? כל המטאפורות האפשריות, כל תיאור סמלי של רגשות
שלעולם לא יוכל להגדיר באמת את מה שמתחולל בגופי, בליבי,
בנשמתי.

קשה למצוא את קרן האור שתשנה את כל החושך שאופף אותי, אבל מדי
פעם היא מגיעה, לפעמים אדם פוסע לצידי ברחוב המתמלא לאיטו,
לפעמים חברה מצטרפת לארוחה במסעדה, לפעמים השעון מצלצל להעיר
אותי ללכת למקום כל שהוא, לשיר מנגינה יפה, לרקוד לצליליה של
אותה מנגינה, להגיד שאני לא רעבה, לרוץ לנקודה מסוימת וממנה
לנקודה אחרת, להיזכר כדי לא לשכוח, לבכות בהקלה. להרגיש עלייה
במצב הרוח, לחלום חלומות מלאי צבע ויופי, להגשים פנטזיות.
להישאר ער כל הלילה כדי לראות את הזריחה ולבכות כשהיא מגיעה
מרוב היופי שמסמל יום חדש , אפשרויות חדשות, אהבות חדשות, לקבל
סימן שתחינתי נענית, לחפש משהו ולמצוא, לצפות לצפייה חדשה.

איני אדם אופטימי, אל תבינו אותי לא נכון. זהו גם לא סיפור בעל
משמעות כלשהי, זהו רק הסבר למצב שוודאי תוקף כל אחד ואחד,
משאיר רושם על כל פרט ופרט, אך לא למספיק זמן כדי לכתוב עליו,
איני מיוחדת במעשיי, או באישיותי, ישנם אלפים, מיליונים כמוני,
שחיים יום יום עם כאב, הקלה, כיעור, יופי, שנאה ואהבה, אני בן
אדם אני סיפור בפני עצמי.
זהו סיפורי...