כשהוא היה בן עשרים, הוא פגש בחורה- בחורה חמודה וחכמה, כזאת
שתהיה אמא מצוינת, שתמיד תאהב, ואף פעם לא תבגוד. בחורה מצחיקה
שהבינה אותו כשהוא נתן לה, וידעה גם לשתוק ולא לשאול כשהוא
רצה. הוא והבחורה התאהבו, אהבת אמת הייתי אומר, אם רק יכולתי
להאמין במושג הזה. והם היו מאוהבים ומאושרים.
כן - היו מריבות קטנות.
לא - היא לא הייתה הכי יפה בעולם.
אבל היא הייתה שלו. והוא היה שלה. והם היו דבוקים אחד לשני
כמעט כל היממה. הולכים לישון מחובקים, וקמים ביחד, עדיין
מחובקים. הם היו הזוג בה' הידיעה, הזוג שכולם ראו כבר מתחת
לחופה.
המציאות, עם זאת נכנסה ביניהם. אגדה, כידוע, לא יכולה להימשך
לנצח.
היא הייתה שלו, והיא התאימה לו במאה אחוז, אבל אף פעם לא הייתה
לו אחרת.
אז איך הוא יידע?
כשהלך ברחוב, גם כשהיה צמוד אליה, הוא היה נועץ מבטים - מסתכל
על אחרות. בוחן ובודק. ובעיקר משווה. כי הוא רצה את הטובה
מכולן, את המדהימה מכולן, את זאת שכשיסתכלו עליה יאמרו: "עשית
בחירה נבונה - הקודמת - הקודמת היתה גם טובה, אבל זאת פשוט
מדהימה". ומה לעשות שהוא כבר לא פנוי? ולבגוד - לא, זה כבר
אסור.
אז איך הוא יידע?
ואז הוא ראה אותה: את השנייה. היא הייתה מדהימה. אהבה מהסתכלות
ראשונה. אבל מה לעשות שגם היא לא פנויה? צמודה לאחר. אחר
בר-מזל. אחר מנוול!
אבל עכשיו הוא ידע.
ופתאום ברחוב הוא ראה גם שלישית, רביעית חמישית ושישית. וככל
שהסתכל יותר בשלו, יותר מעוותת היא נהפכה בעיני רוחו. כי פתאום
הקימור שלה כבר לא היה יפה בעיניו. כל פעם שבחן את צורתה היה
נגעל ונעלב: "איך אני ודבר כזה מהלכים עוד יחדיו?"
אז הוא החליט שמאס בראשונה. היחידה שהיתה לו, כבר לא התאימה
לו. "הלילה אני חותך" הוא אמר לעצמו. ובאותו לילה זה באמת מה
שהוא עשה. באותו הלילה הוא קיים את ההבטחה.
הסכין היה במגירה הרגילה. והיה זה ערב רגיל לחלוטין. השכנים לא
שמעו דבר. אף אחד לא ראה, איך בתשע בערב הוא ניתק את הקשר עם
האוזן שלו.
הוא ניסה להסביר לה: "תראי זה לא הולך. את טובה, באמת, אבל אני
רוצה קצת יותר". והיא לא הקשיבה לו כלל. רק בכתה - בתחילה
שפריץ גדול, ואח"כ זה נרגע.
היא לא אמרה לו דבר. כי מה תאמר? את המעשה הנתעב כבר עשה.
לדעתה הוא לא שאל. הוא קבע עובדה גמורה: "את ואני כבר לא זוג
יונים. מעתה, אנחנו פרודים-רווקים".
והוא חיפש לו תחליף ברחבי המדינה. סורק פאבים ומועדונים, מחפש
את הבאה. וגם כשהוא פגש אחרות, הן לא התאימו לו - אחת קטנה,
אחת גדולה, אחת לא ידעה להקשיב, אחת לא ידעה להרגיש. וגם עם
כאלו שנראו מושלמות - החיבור לא נוצר והוא נשאר לבדו.
והוא נהיה עצוב עם עבור השנים כי קשה כך פתאום בלי אוזן ימין.
כי לא כל דבר שהוא לא מושלם אפשר להחליף.
